הדר בחוצה לארץ
כתובות קי ע"ב
"כל הדר בארץ ישראל - דומה כמי שיש לו אלוה, וכל הדר בחוצה לארץ - דומה כמי שאין לו אלוה, שנאמר: (ויקרא כה, לח) לָתֵת לָכֶם אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים, וכל שאינו דר בארץ אין לו אלוה? אלא לומר לך: כל הדר בחוצה לארץ - כאילו עובד עבודת כוכבים.
וכן בדוד הוא אומר: (שמואל א' כו, יט) כִּי גֵרְשׁוּנִי הַיּוֹם מֵהִסְתַּפֵּחַ בְּנַחֲלַת ה' לֵאמֹר לֵךְ עֲבֹד אֱלֹהִים אֲחֵרִים, וכי מי אמר לו לדוד לך עבוד אלהים אחרים? אלא לומר לך: כל הדר בחוצה לארץ - כאילו עובד עבודת כוכבים".
צריך להבין, למה כל כך חמור לגור בחוצה לארץ, הרי מדובר גם במי שמקיים את כל שאר המצוות, והוא רק נאלץ בעל כורחו לגור מחוץ לארץ ישראל!
גם צריך להבין מהי המעלה החשובה כל כך בדיור בארץ ישראל.
עוד קשה שהדברים סותרים לכאורה את מַה שלמדנו לעיל במסכת כתובות דף עה (ע"א), "(תהלים פז, ה) וּלְצִיּוֹן יֵאָמַר אִישׁ וְאִישׁ יֻלַּד בָּהּ וְהוּא יְכוֹנְנֶהָ עֶלְיוֹן - אמר רבי מיישא בר בריה דרבי יהושע בן לוי: אחד הנולד בה ואחד המצפה לראותה". ופירש ההפלאה: "לכך אמר המצפה לראותה חשוב כנולד בה, דכיון שהוא מצפה הרי הוא שב במחשבתו ומבקש לעלות".
הדרשה היא מהסיפא של הפסוק וְהוּא יְכוֹנְנֶהָ – בֶּעָתִיד, גם מי שלא נולד בה אבל החליט לעלות לארץ ולכונן אותה, כלומר להתיישב בה ולבסס אותה, גם הוא זוכה במעלת ישוב ארץ ישראל.
הרי מפורש שאין פגם במי שנמצא בחו"ל בעל כורחו ומצפה לשוב לארץ כשיוכל!
אלא צריך לדייק, לא אמרו כל הגר בחוצה לארץ אלא כל הדר.
לָדוּר פירושו בקביעות – דייר ותושב קבע. וכמאמר הפסוק בתהלים: בָּחַרְתִּי הִסְתּוֹפֵף בְּבֵית אֱלֹהַי, מִדּוּר בְּאָהֳלֵי רֶשַׁע (תהלים פד, יא). מדובר רק במי שדר בקביעות בחוצה לארץ ואינו מנסה באמת ובתמים לעלות לארץ. וגם אם אומר הוא בכל יום: וַהֲבִיאֵנוּ לְשָׁלוֹם מֵאַרְבַּע כַּנְפוֹת הָאָרֶץ וְתוֹלִיכֵנוּ קוֹמְמִיּוּת לְאַרְצֵנוּ, אין זה אלא כצפצוף הזרזיר, כדברי ספר הכוזרי (מאמר ב, כד).
אבל לגור פירושו בעראיות – מלשון גרות. כפי שנאמר לאברהם: כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם (בראשית טו, יג). וכן אמר אברהם עצמו: גֵּר וְתוֹשָׁב אָנֹכִי עִמָּכֶם (בראשית כג, ד).
וכך מוכח גם בדברי יעקב: עִם לָבָן גַּרְתִּי וָאֵחַר עַד עָתָּה (בראשית לב, ה). וכי לְאיזו פגישה הוא איחר?! אלא שכוונתו שעד עכשיו רק גרתי – בעראיות עם לבן, כי מלכתחילה תכננתי לחזור, אלא שהתעכבתי וחזרתי רק עכשיו.
גם בני יעקב ביקשו מפרעה: לָגוּר בָּאָרֶץ בָּאנוּ (בראשית מז, ד). וגם משה אמר: גֵּר הָיִיתִי בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה (שמות ב, כב; שמות יח, ג), אילו היה תושב קבע ארצו כבר לא היתה נכריה.
ודוד המלך אמנם השתוקק תמיד לשוב לארץ ישראל, תלונתו היתה נגד אותם שמנסים לגרשו לצמיתות – שלא ינסה לשוב להסתפח בנחלת ה'.
מי שמתקבע בארץ העמים, אינו מאמין בהבטחת מנהיגו של עולם ביד נביאיו שכל תכלית הגלות אינה אלא כפרה עד לשיבת ציון. אדם כזה כאילו אין אלוה בקירבו וכל עבודתו לזרה.
מי שיש לו אלוה מתקן עולם במלכות שדי. ואין ה' מתקדש אלא בקרב עם ישראל בארץ ישראל. כלשון הנביא יחזקאל: (לט, ז) וְאֶת שֵׁם קָדְשִׁי אוֹדִיעַ בְּתוֹךְ עַמִּי יִשְׂרָאֵל, וְלֹא אַחֵל אֶת שֵׁם קָדְשִׁי עוֹד, וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם כִּי אֲנִי ה', קָדוֹשׁ בְּיִשְׂרָאֵל.
וגם אם גר הוא בסוף מערב
בחירת לבו הִסְתּוֹפֵף בבית אלהיו
וגם אם שרוי הוא בְּאָהֳלֵי רֶשַׁע
מבין שהאהל עראי ואינו דיור קבע
וכך שורר רבי יהודה הלוי:
לִבִּי בְמִזְרָח וְאָנֹכִי בְּסוֹף מַעֲרָב
אֵיךְ אֶטְעֲמָה אֵת אֲשֶׁר אֹכַל וְאֵיךְ יֶעֱרָב
אֵיכָה אֲשַׁלֵּם נְדָרַי וָאֱסָרַי, בְּעוֹד
צִיּוֹן בְּחֶבֶל אֱדוֹם וַאֲנִי בְּכֶבֶל עֲרָב
יֵקַל בְּעֵינַי עֲזֹב כָּל טוּב סְפָרַד, כְּמוֹ
יֵקַר בְּעֵינַי רְאוֹת עַפְרוֹת דְּבִיר נֶחֱרָב
