סקר
הפרק שהיה לי הכי מאתגר במס' חולין:
אלו טרפות
בהמה המקשה
גיד הנשה
כל הבשר


 

סודות קן הציפור / הרב דוב ברקוביץ

חולין  קלח ע"ב - קמב ע"א

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון

  

מערכת היחסים המורכבת שבין האדם לבעלי החיים, לבריאה ולבוראה, מקבלת ביטוי מיוחד במצוות שילוח הקן. ההשוואות המפתיעות הן לכיסוי הדם ולציפורי המצורע


יותר משש שנים אני שותף לכתיבת טור "הדף היומי" ולא זכורה לי התעוררות הנפש כפי שזכיתי לה בלימוד מסכת חולין שאנו עומדים לפני סיומה. אנסה לסכם "את שאהבה נפשי" תוך כדי התמקדות בפרק האחרון, פרק "שילוח הקן".

הבורא ציווה על האדם לבסס את מחייתו על דגנים ועל פירות האילן, ולא על החי (בראשית א, כט-ל). לאחר המבול, בחידוש חוקי ברית החיים בין הבורא לבריאה, הותר לנוח ולזרעו לאכול בשר – מתוך העמדת סייגים חמורים: איסור אכילת אבר מן החי ואכילת דם, "הוא הנפש", הנושא את סוד החיות.

ההתייחסות לאוכל האדם מנוסחת בשני המקרים כזיקה ל"צלם הא-להים" שבו. איסור אכילת בשר מהווה המשך לברכת הבורא לאדם לרדות בחי, להשתמש בו לצרכיו - אך לא בנטילת נפש כדי מחייתו. הסרת האיסור לאחר המבול באה יחד עם הציווי החמור על שפיכת דמים, "שופך דם האדם באדם דמו יישפך" (בראשית ט, ו). יצר האכילה עשוי להיות מימוש הא-להות באדם או שמא חילולה.
 

תיקון התאווה

טלטלה זו מודגשת בפרשה שבה המקרא מתאר את חוקי הכנת בשר חולין ואכילתו:

כי ירחיב ה' א-להיך את גבולך כאשר דבר לך
ואמרת אוכלה בשר - - כי תאווה נפשך לאכל בשר
בכל אות נפשך תאכל בשר (דברים יב, כ).


למה לחזור ולהדגיש שאכילת בשר באה מתוך "תאוות הנפש"? למילה "תאווה" במקרא עבר מפוקפק. המילה הופיעה בשני הקשרים קודמים – ב"קברות התאווה" שם נקברו מי שהתאונן "מי יאכילנו בשר", ובסיפור גן עדן בתיאור אוות נפשה של האישה לאכול מעץ הדעת, "ותרא האישה כי טוב העץ למאכל וכי תאווה הוא לעיניים ונחמד העץ להשכיל ותקח מפריו ותאכל ותתן גם לאשה עמה ויאכל" (בראשית ב, ו).

ההתמודדות עם "התאווה" מהווה נקודת יניקה של אחד הקטעים הקשים בפרק שילוח הקן. בני העיר פפונא שולחים שורה של חידות תורניות לרב מתנה: "משה מן התורה מנין?... המן מן התורה מנין?... אסתר מן התורה מנין... מרדכי מן התורה מנין?". גיבורי סיפור שושן הבירה מופיעים בכתובים ויש מקום לחפש להם רמז בתורה. אבל מה פשר השאלה "משה מן התורה מנין"? הרי הוא שורש גילוי התורה ושמו נמצא בה לרוב.

רב מתנה לא נרתע, מבין לרוח השואלים ומשיב - "בשגם הוא בשר" (בראשית ו, ג). כאשר בני אנוש לא התגברו על יצר מיניותם, קבע הקדוש ברוך הוא גבול לימי חייהם, מאה ועשרים שנה, כשנות משה. ועוד, מטרת נבואת משה מרומזת במילה "בשגם" המכילה בתוכה את אותיות "משה" ("ה"= "ב" ו"ג"). היא ניתנה כדי להתמודד עם שיגיון הבשר, יצר האכילה ויצר המיניות השוכנים בו.

ומהו הרמז במקרא לאותו אחמדינג'אד קדום ממגילת אסתר? "המִן העץ אשר ציוויתיך לבלתי אכל ממנו אכלת?" (בראשית ג, יא). שוב - הטלטלה של חיים ומוות סביב אכילת עץ הדעת. והתוצאה - אסתר או מרדכי; "ואנוכי הסתר אסתיר פני" או "מור דרור", אחד הבשמים, שורשי הרוח שבחומר, שבשמן המשחה שיחנוך את המשכן, את כליו ואת הכוהנים. הדברים חדים ונוקבים: ציווי הבורא לאדם הראשון היה מכוון כנגד יצר האכילה וההתקשרות בין איש ואישה, אוות הנפש כשהיא בלתי נשלטת. ופרותיו הבאושים הם האלימות ורצח האחים, שעליהם נאמר, "הלא אם תיטיב שאת – ואם לא תיטיב לפתח חטאת רובץ ואליך תשוקתו - ואתה תמשל בו" (בראשית ד, ז).
 

ארץ מקדש

כתוב בתורה:

כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ בַּדֶּרֶךְ
בְּכָל עֵץ אוֹ עַל הָאָרֶץ אֶפְרֹחִים אוֹ בֵיצִים
וְהָאֵם רֹבֶצֶת עַל הָאֶפְרֹחִים אוֹ עַל הַבֵּיצִים -
לֹא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים.
שַלֵּחַ תְּשַלַּח אֶת הָאֵם וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ
לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים (דברים כב, ו-ז).


הרמב"ם הבין שכוונת הביטוי "על הבנים" היא "עם הבנים", ובשל כך קבע ש"אסור לקחת קן ציפור בכללו בעת הצידה" (מצוה שו בספר המצוות). במורה נבוכים הסביר שהדבר דומה לאיסור שחיטת בהמה ובנה ביום אחד, "כי יש לבהמות דאגה גדולה בזה, ואין הפרש בין דאגת האדם לדאגת הבהמות על בניהם" (ג, מח). רמב"ן בפירושו לספר דברים הבין שהמצווה מתייחסת לעבודת המידות של האדם, "ללמד אותנו מידת הרחמנות, ושלא נתאכזר, כי האכזריות תתפשט בנפש האדם".
כדרכנו נתבונן בסוגיות הלכה כדי לחשוף את התובנות שבשורש המצווה. זוהי לשון המשנה הפותחת את הפרק:

שילוח הקן נוהג בארץ ובחוץ לארץ, בפני הבית ושלא בפני הבית, בחולין אבל לא מוקדשין (בקרבנות).
חומר בכיסוי הדם משילוח הקן, שכיסוי הדם נוהג בחיה ובעוף, במזומן (בחיות שברשות האדם ובהישג ידו) ובשאין מזומן, ושילוח הקן אינו נוהג אלא בעוף, ואינו נוהג אלא במזומן.


למדנו במסכת במספר הזדמנויות שחובה המוטלת על בשר חולין ושאינה תקפה במוקדשין מלמדת על הקדושה העצמית שבחולין. בפרקנו נמצא ביטוי נוסף לכך. הגמרא שואלת: על איזה "מוקדשין" היה אפשר לחשוב שתחול מצוות שילוח הקן? ברגע שאדם מקדיש ציפור הרי היא עוברת לרשות גזבר המקדש, היא בגדר "מזומן", וממילא המצווה איננה תקפה?! הגמרא מציעה שמדובר בציפור שהייתה ברשות אדם, "מרדה" וברחה, ושחלקו רב ושמואל בפירוט המקרה. רב אמר: במקדיש ציפורים משובכו לקרבן, ומרדו; שמואל אמר: במקדיש תרנגולת שלא לשם קרבן אלא ל"בדק הבית" (לשימוש או למכירה), ומרדה.

בירור שורש השיטות נעשה על ידי עימות ביניהן. למשל, רב העדיף להסביר את המקרה בהקדשת ציפור לקרבן כי קדושת קרבן חמורה היא, כאילו חלה בגוף הציפור. על כן קדושת המקדש לא פקעה גם לאחר שברחה ואי אפשר לקיים בה מצוות שילוח הקן. אבל אם מדובר (כשמואל) בקדושה קלה החלה רק על הערך הכספי והשימושי של הציפור, קדושתה תפקע אחרי שברחה מהמקדש, היא תחזור למעמד של חולין ותהיה חייבת במצוות שילוח הקן.

ומה תשובת שמואל לטענה? – "כל איפה שנמצאת התרנגולת היא נמצאת בבית אוצרו של הקדוש ברוך הוא, שהרי כתוב 'לה' הארץ ומלואה'". זירת המקדש איננה מצטמצמת למקום גילוי השכינה במקדש לפניי ולפנים. הבריאה כולה הנה מקדשו של הבורא, מקדש החיים. המקדש שבהר מגלם את התובנה ששורש כל היש הנו בורא העולם, ה' א-להי ישראל, אך אפשר להתוודע לאמת זו בארץ ומלואה – זהו יסוד קדושת זירת החולין.
 

לשחרר חיים

לאורך הפרק מודגשת הזיקה בין מצות שילוח הקן לטהרת המצורע, עוד הקבלה בלתי צפויה. רק במקרים הללו יש חובה לשלח ציפור, ורק ציפור טהורה, ציפור לא אלימה, שאינה דורסת. ומה זה צרעת? בשר הנאכל, איבוד חיות הגוף עד כדי ריקבון טרם מיתת אדם. כלומר, הגוף איננו רק חומר, אלא צורה גולמית של החיות שמעבר לבשר. הופעת הצרעת משקפת מחלה רוחנית כלשהי בחיבור בין רוח האדם וגופו. מתוך כך היטהרות המצורע מטומאתו נעשית בשני ציפורים טהורים – האחת מוקרבת כקרבן חטאת, והשנייה משולחת על פני השדה לסמל את רוח האדם המשתחררת מהבשר שהצטרע, "ציפור דרור" כלשון המקרא, מה שמזכיר את ה"מור דרור", אחד מבשמי שמן המשחה, רמז למרדכי היהודי.

מצוות "שילוח הקן" מהווה תמונת תהליך מקביל של היטהרות. כיצד?

כאמור, הקן חייב להיות "לא מזומן", לא ברשות האדם, בעולמו של הקדוש ברוך הוא. ברייתא עומדת על כך שכוונת הביטוי "רובצת" היא שחייב להיות מגע כלשהו בין האם לבין האפרוחים או הביצים, לכל הפחות בכנפיה, שהיא איננה מתעופפת או שהכנפיים נוגעות רק בצדי הקן. כלומר, בקיום המצווה ישנו תנאי הכרחי של האחדה בהתקשרות בין האם לאפרוחים או הביצים שעה שהאדם מבקש לקחת אותם.

תנאי זה ממחיש את מהות המעשה. שעה שאדם בא לקחת לעצמו, לסיפוקו – באותו מעשה ממש, באותה הושטת יד, הוא חייב לתת ביטוי מוחשי לאמונתו ש"הארץ ומלואה" הן של ה', שהוא נמצא במקדש החיים של הבורא. מי שמבקש לקחת לעצמו, חייב לשחרר, לשלח על פני הארץ, לא לנכס את הכול לעצמו. זוהי פעולה של היטהרות התאווה, שורש הצרעת באדם.

בכך שילוח האם דומה לכיסוי הדם. כפי שלמדנו במסכתנו, כיסוי הדם הינו השלמת פעולת השחיטה היות וללקיחת חיים לשם אכילת בשר חייבת להתלוות פעולה המכבדת את החיים, מעשה קבורה בזעיר אנפין לדם הנשפך.

*

המשנה האחרונה בפרק, במסכת כולה, פותחת: "לא יטול אדם אם על בנים, אפילו לטהר את המצורע" – שוב המצורע. הגמרא מנהלת את החשבונאות. למה חומרת היטהרות המצורע לא תדחה את חובת שילוח הקן? הרי טהרת המצורע באה לעשות שלום בין איש לאישה, שהרי המצורע אסור בתשמיש המיטה! משיבה הגמרא – כמו צועקת – היטהרות המצורע "מצווה דידיה (שלו) היא". גם עשיית מצווה יכולה לממש את רצון האדם לעצמו, מעשה של לקיחה מן העולם לסיפוק צרכיו, אולי צרכיו הקדושים, אבל עדיין צרכיו. שילוח האם בא לצמצם את יצר הלקיחה, את התאווה, לשלח את החיים לחופשי, חזרה לעולם הבורא.

ממשיכה המשנה האחרונה לתאר את ייחודה של מצוות שילוח הקן: וּמָה אִם מִצְווָה קַלָּה שֶׁהִיא כְאִסָּר (אין הפסד ממון), אָמְרָה תוֹרָה 'לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים', קַל וָחֹמֶר עַל מִצְוֹת חֲמוּרוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה. הגמרא בסוף פרק כיסוי הדם השתמשה באותה שפה ממש. כיסוי הדם נעשה בעפר, חומר שאין לו כל ערך כספי, גם אפשר לקיימו משחיקה עד דק של חפצים יקרי ערך. ודווקא אותו עפר חסר ערך הוא המשחרר את האדם מכבלי תאוותו ומעדן את רצונו לספק את הנאותיו.

רק במצוות קן ציפור וכיבוד אב ואם מבטיחה התורה אריכות ימים במילים מפורשות. מי שלוקח לעצמו אם על הבנים אינו מקיים בעולם הבורא את מה שהוא מכיר כיסוד להנאתו וטובת קיומו הפרטי. והרי ברור שמי שיכיר בשורש ההזדקקות וההיענות שבחיים עצמם יזכה לאריכות ימים.



עיצוב: אפרת נוילנדר | תיכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר