מעט מאורו של הדף היומי
הרב יהודה זולדן

שבועה שלא לישון ולא לאכול

"אמר ר' יוחנן: שבועה שלא אישן שלשה ימים, מלקין אותו וישן לאלתר" (נדרים טו ע"א). הרמב"ם (הל' שבועות ה, כ) משווה דין זה למי שנשבע שלא יאכל במשך שבוע: "נשבע שלא ישן שלושת ימים, או שלא יאכל כלום שבעת ימים וכיוצא בזה, שהיא שבועת שוא, אין אומרים יעור זה עד שיצטער, ויצום עד שיצטער, ולא יהיה בו כח לסבול, ואחר כך יאכל או ישן. אלא מלקין אותו מיד משום שבועת שוא, ויאכל בכל עת שירצה". רבנו נסים, הר"ן (חידושים למסכת שבועות כה ע"א), חולק על השוואת הרמב"ם בין מניעת שינה לבין מניעת מאכל. לדבריו, מניעת שינה היא איננה רצונית ואין אדם מסוגל שלא לישון ג' יממות. לעומת זאת אם אדם רוצה, יכול הוא למנוע מעצמו מאכל אף במשך שבעה ימים. אמנם גם לדעתו הנשבע שלא לאכול שבעה ימים לוקה ויאכל מיד ואין ממתינים עד שיסתכן ויאכל בשל פיקוח נפשו, משום שנשבע לעבור על דברי תורה, שנשבע להמית את עצמו, שהרי כתוב: "ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש" (בראשית ט, ה), וכן נאמר: "השמר לך ושמור את נפשך" (דברים ד, ט).

לסיכום: לדעת הרמב"ם, לוקה על שבועתו משום שבמבחינה מציאותית אין ביכולת אדם לצום או שלא לישון במשך פרק זמן כה ארוך, ועל כן זו שבועת שוא. לדעת הר"ן, שבועה להמנע מאכילה או משינה פסולה מבחינה דינית, כיוון שנשבע כנגד האמור בתורה. (בהסברת מחלוקתם האריך: הרב יחיאל מיכל רבינוביץ', אפיקי ים, סימנים כח- לא).

אין להקשות על האיסור בשבועה זו ממקרי אונס מיוחדים, בהם נתגלתה יכולתו של אדם להחזיק מעמד ללא אכילה ושתייה, כשנותרו בחיים אנשים שהיו קבורים מספר ימים רב תחת מפולת וכדו' – אלו הם מקרים חריגים בהם האדם הלכוד מאד רוצה לחיות. אך מלכתחילה בוודאי אסור לאדם להכניס עצמו למצבים כאלו, כמו למשל שביתת רעב מוחלטת, המסכנים את גופו ובריאותו. (בהרחבה בספרי: "שביתת רעב כאמצעי להשגת הישגים", שבות יהודה וישראל, עמ' 498-475).