סקר
התחלת מסכת סנהדרין
הקלה משמעותית לאחר ה"בבות"!
הכל קשה ומעניין באותה מידה
יותר קשה מה"בבות"
כבר מתגעגע ל"בבות"


 

תיקון תאוות הבשר / הרב דוב ברקוביץ

חולין  פג ע"ב - פט ע"ב

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון

  

מצוות כיסוי הדם נוגעת ביסודות הלגיטימציה של אכילת הבשר, וחשיבותה גדולה עד כדי שחיקת זהב. גם ראיית דם הבהמה כמים הוא חלק ממסע זה


בסיומה של סוגיית המבוא בפרק כיסוי הדם מופיעה סדרת אמירות של חכמים המלמדות "דרך ארץ" בתחום האכילה – מתוך בירור הלכתי נקודתי במצוות כיסוי הדם.

התורה (ויקרא יז, יג) מציגה את מצוות כיסוי הדם בהקשר של 'ציד':

וְאִיש אִיש מִבְּנֵי יִשרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם
אֲשר יָצוּד צֵיד חַיָּה אוֹ עוֹף אֲשר יֵאָכֵל -
וְשפַךְ אֶת דָּמוֹ וְכִסָּהוּ בֶּעָפָר


הגמרא תוהה מה לגבי "הניצבין ועומדין מאליהן", "המזומנים", כגון "אווזין ותרנגולין" המבויתים? והתשובה – המילה המיותרת בביטוי הכפול, "לצוד ציד", מלמדת שכל לכידת חי לשם אוכל – גם לא ציד ממשי - מחייבת כיסוי הדם. ושוב תוהה הגמרא: לשם מה הביטוי "לצוד" אם אין בכך כל משמעות מעשית?

התשובה פותחת את סדרת דברי החכמים - "לימדה התורה דרך ארץ, שלא יאכל אדם בשר אלא בהזמנה הזאת (בציד)". פירוש: שיאכל אדם בשר במינון כאילו מזונו אינו מזומן לו בקלות, כאילו חייב הוא לצוד כדי מחייתו. אמירה זו משקפת גם את ההנחה שאדם שרוצה לאכול בשר צד את החי שבטבע; ואם מבייתים, לא מגדלים את החי רק כדי להרוג אותו.

טענתי בטור זה בעבר שתעשיית הבשר כפי שהיא מוכרת היום לא תואמת את הנאמר במסכת חולין. היתר לבשר תאווה – כן; תרבות של תאווה – לא. במרכזה של סדרת האמירות לשם "דרך ארץ" מהדהדת טענה זו בצורה מפורשת: מותר לאכול בשר כאשר התיאבון מתעורר, אך אסור לגרות את התאווה ולעורר את התיאבון בכוונה תחילה. אין לקנות בשר בשוק אלא רק לשחוט בהמה מעדר פרטי, מה שמטיל צל כבד על המדפים מלאי סוגי הבשר בסופרמרקטים. עוד אומרת הגמרא שלא ישחית אדם את כל עדרו - תמיד ישאיר חלק בחיים.

בהמשך מצוטטות הדרכות נוספות: מי שמרוויח משכורת נמוכה יסתפק בירקות, מעמד הביניים בדגים ורק העשירים יאכלו בשר - אלא אם כן מוכח שהבשר נחוץ לבריאות; על האדם לעשות כל שבידו כדי לבסס את מחייתו – אוכל וכסות - על תעשייה מקומית; לא ילמד אדם את ילדיו (לאכול) בשר ו(לשתות) יין; ולסיום – "לעולם יאכל וישתה פחות ממה שיש לו, וילבש ויתכסה במה שיש לו, ויכבד את אשתו ובניו יותר ממה שיש לו, שהן תלויין בו והוא תלוי במי שאמר והיה עולם".

זהו מצע של "תנועת אוהלים" המפגינה לא רק בעד שינוי סדרי עדיפויות בתקציב ממשלתי אלא גם בעד שינוי יסודי של תרבות הצריכה על כוהניה, מקדשיה, פולחניה ושיטות פעולתה.

אלא שהעילה המקומית – שאלת תקפות מצוות כיסוי הדם בשחיטת חיות "מזומנות" – אינה מסבירה את עוצמת הפריצה של סדרת ההדרכות לתוך הסוגיה. שאלת העריכה עדיין עומדת בעינה, ורק תשובה מספקת תחשוף את מסד הדיון – ואת התובנה המכוננת את המצווה.
 

יסודות הכיסוי

מראה דם הנשפך על הארץ מעורר רגשות חזקים. מחד, מתעוררים רגשות של סלידה ואף של גועל. למרות שרבים אוכלים בשר באופן קבוע, מעטים מוכנים לעמוד עם שוחט כדי לקיים במו ידיהם את מצוות כיסוי הדם. מאידך, מראה של דם עשוי לעורר התפעלות מהפנטת, הידבקות למראה ללא כל יכולת להסיר את המבט.

במקרא נאמר "לא תאכלו על הדם, לא תנחשו ולא תעוננו" (ויקרא יט, כו), מתוך התחושה שקרבה לדם שעודו חם מקנה לאדם כוחות היונקים משורש החיים. אכן, בתרבויות ימי קדם מיוחס לדם כוח מאגי.

מסופר שלאחר ניצחון קשה על הפלשתים חייליו של שאול שחטו מהשלל ואכלו "על הדם" למורת רוחו של המלך שראה בכך חטא לה'. באכילה "על הדם" ביקשו לקבל מכוחו ולבטא בכך את עמידתם מול עוצמת הקרב ואימת המוות ואת שמחתם על שדם האויב הנשפך (שמואל א, יד).

מתוך מודעות להשפעות החזקות של הדם על נפש האדם ניסחה התורה מערכת של מצוות - וביניהן חובת כיסוי הדם. המשנה הראשונה בפרק כיסוי הדם מגדירה את כללי המצווה:

כיסוי הדם נוהג בארץ ובחוצה לארץ
בפני הבית (=בימי בית המקדש) ושלא בפני הבית
בחולין, אבל לא במוקדשין;
ונוהג בחיה ובעוף (=לא בבהמה)
במזומן ובשאינו מזומן.


הגמרא חושפת את מהות המצווה ויסודותיה בבירור ההנמקה לפטור של "המוקדשין" מחובת כיסוי הדם – פרט ש(כרגיל) אינו נראה לנו כמרכזי שבהלכות שבמשנה:

א. ראשית נקבע שאין חובה "לעטוף" את הדם מלמטה ומלמעלה - רק לכסות מלמעלה. להבחנה זו ישנה השלכה עקרונית. זריקת הדם על המזבח הייתה מעיקרי תהליך הקרבת קרבן. טבעי היה לחשוב שכל מצווה המחייבת עיסוק בדם שחוט קשור לעבודה במקדש. אך העובדה שחובת הכיסוי היא רק מלמעלה מלמדת שלא מדובר ב"מעשה פולחן", אלא בפעולה הבאה בעיקרה להסתיר את מראה הדם. זאת כדי למעט את ביזיון "הנפש" אשר בו, ואולי גם להסתיר את האדמה הנפגעת כאשר נשפך עליה מדם יצורי הבורא.

ב. הגמרא תוהה האמנם תמיד אין כיסוי הדם במוקדשין. לפי דעה אחת, הקביעה מתייחסת רק לבעלי חיים שהוקדשו לרווחי המקדש, ולא לבעלי חיים שהוקדשו לקרבן. על פי הצעה זו גם לאחר זריקת דם על המזבח יש לכסות אותו. בכך, חובה שיסודה בהלכות בשר חולין היא חמורה כל כך עד שהיא מתפשטת אל תוך עולם הקודש.

אך ההצעה המועדפת של הגמרא פוטרת את הדם שעל המזבח מחובת כיסוי. בכך היא יוצרת שתי מערכות עצמאיות – זו המתייחסת לגילוי הנפש שבדם כאשר הוא נזרק לשם כפרה על המזבח, וזו המתייחסת לגילוי הנפש בשחיטת בשר חולין.

הצעה זו מבוססת על שתי הלכות החושפות את שורש מצוות הכיסוי: הראשונה היא ששחיטה שאיננה מכשירה בהמה לאכילה, למשל שחיטת בהמה טרפה, גם אם היא נעשית כתיקונה וכהלכתה, "אין שמה שחיטה". השנייה היא שאין להפסיק בין השחיטה לבין כיסוי הדם: כל פעולה המפרידה ביניהן פוסלת את מעשה הכיסוי.

תובנות יסוד משתקפות בשתי הלכות אלו. שחיטת בשר חולין איננה רק צורה מסוימת של הריגת בהמה לשם אכילה, אלא היא חלק מהצעת התורה לעצב את יחס האדם ליצר האכילה ולצורך הנפשי העמוק של התאווה לבשר. אם אי אפשר לאכול את הבהמה, אין משמעות לשחיטה התקינה. ועוד – מעשה השחיטה הוגדר כפי שהוגדר כדי להרוג על ידי הוצאת דם. במקדש מטרת הוצאת הדם היא זריקתו על המזבח, כי הוא נושא את "הנפש" ובו מכפרים; בשחיטת בשר חולין מטרת השחיטה היא לחייב את האדם לעמוד מול הדם הנשפך ולעצב את התייחסותו אליו על ידי מעשה הכיסוי. משום כך כיסוי הדם מהווה חלק ממעשה השחיטה, בעצם השלב האחרון שלה, ואין להפסיק בין השחיטה לבין הכיסוי.
 

לראות מים

נקודת העוקץ בהעמדת כיסוי הדם כחלק ממערכת שונה מהעבודה שבמקדש בנויה בכמה שלבים בדף פד. חיות הבר הכשרות החייבות בכיסוי הדם אינן מוקרבות למזבח, ואם כן אינן קשורות למקדש; אך מה עם מיני העופות שמקריבים אותם, ומה עם מיני הבהמות המבויתות שמכולן אפשר להביא קרבן למזבח?

התשובה לגבי בהמות הינה אחת הדוגמאות הנפלאות לצורת החשיבה היוצרת של הדמיון התלמודי:

אמר קרא – "על הארץ תשפכנו כמים", מה מים לא בעי (צריך) כיסוי, אף האי (זה – דם הבהמה) נמי (גם) לא בעי כסוי.

דרשה זו מחייבת את האדם להסתכל על החיות שנשפכה מצווארה של בהמת חולין שחוטה כאילו הדם הינו נוזל רווי חיות מסוג אחר: מים. למים אין אותו כוח מהפנט ומטלטל כמו הדם. בכך הגמרא טוענת את עיקר טענתה. כדי להבין את שורש תאוות האדם לאכילת בשר, יש להתבונן בכוח מראה הדם על נפשו. חובת הסתרת הדם באה לנתק את נפש האדם מאותה השתאות והתפעלות מעוצמות החיים שבבשר החי, ובמיוחד מהעוצמות שהוא חש בדם – שיסתכל על הדם ושיראה מים!

אם יראה את דם הבהמה השפוך כדם, עדיף שיעלה אותו למזבח כדי להכיר ששורש החיות שבדם שייך לבורא וראוי להשתמש בו רק לכפר בו את נפשו.

השחיטה והכיסוי אמורים לעדן את הצורך שבנפש ואת התאווה. ברור שבסוגיה שכזו יש מקום לשבץ סדרת שמועות המלמדת ש"דרך ארץ לימדה תורה".

הגמרא איננה מסתפקת בכך. כיצד פרטי המעשים שבמצוות כיסוי הדם תורמים לעידון נפש האדם, ליכולת פנימית של שימת גבול על "תאוות הבשר"? בירור זה מתקיים על רקע הדיון בשאלה באיזה עפר מכסים את הדם?

מסקנת הגמרא היא שאפשר לכסות בכל חפץ שבעולם, ובלבד שנשחק עד דק. מי שמהלך במדבר ואין לו במה לכסות, דינו ש"שוחק דינר זהב ומכסה", ומי שבא בספינה "שורף טליתו ומכסה" (שימו לב - הדוגמאות הן של שחיקת חפצים יקרי ערך).

ישנן מספר מצוות שקיומן הוא באפר או בעפר – הזאת אפר פרה אדומה המהול במי מעיין על טמא מת כדי לטהרו, והעפר הנלקח מאדמת המקדש ונמהל במים בהשקיית אישה סוטה. מצוות העפר הללו מכוננות את יסודות הקיום – ההתרחקות מהמוות כדי להתקרב שוב לשכינה שבמקדש, והשראת השכינה בהאחדה המחודשת בין איש ואישה.

אך עפר כיסוי הדם גבוה מהן - ראוי לשחוק זהב כדי לקבלו. ההזאה וההשקיה מביאות תועלת בעולם הזה, ואילו כיסוי הדם חושף משהו משורש המצוות כולן – הן לא ניתנו לאדם על מנת ליהנות. נהפוך הוא – הן ניתנו כמו מצוות כיסוי הדם לעדן את רצונו בהנאה. והנה טענת הגמרא: האדם המקבל לתוך נפשו את מעמדו כמקבל את ציווי הא-לוהים יימצא בתהליך של עידון התאווה לדם ולבשר.

כבר אמר אברהם בעמדו לפני בוראו בדו-שיח פלאי עם א-לוהיו ובהתחננו על שמירת החיים, אפילו של אנשי סדום המתאווים, "ואנכי עפר ואפר" (בראשית יח, כז). חפץ יקר ערך הנשחק כדי לקבל עפר המכסה את הדם מסמל את הענווה, כמו בנפשו של אברהם - את השליטה על יצר הנהנתנות אצל אדם שחי בעמידה לפני בוראו מתוך החשק שירחם על כל מעשיו.



עיצוב: אפרת נוילנדר | תיכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר