מעט מאורו של הדף היומי
הרב יהודה זולדן
קבורה בארון
אחת הטומאות עליהן מגלח הנזיר אם נטמא: "על מלוא תרווד רקב"- כף גדולה המכילה מלוא חופניים עפר רקבון של מת. איך נוצר מצב שגופו של מת נקרב? משיבה הגמ': "מת שנקבר ערום בארון של שיש או על גבי רצפה של אבנים - זהו מת שיש לו רקב. נקבר בכסותו בארון של עץ או על גבי רצפה של לבנים - זהו מת שאין לו רקב" (נזיר נא ע"א). מכאן שאם המת יקבר בכסותו אפילו בארון של שיש, אין זה רקב מאחר שהכסות שנרקבת עמו נעשית לו תערובות, והלכה למשה מסיני היא שרקב מטמא רק אם הוא מהמת עצמו בלא תערובות. וכן אם המת יקבר בארון של עץ ואפילו ערום, או על רצפה של לבנים, הואיל והארון של עץ והתבן של לבנים עשוין לירקב, נעשית לו תערובות, ואין לו תורת רקב.
מכאן ניתן להוכיח שהיו שקברו בארונות, ואכן הרב שלמה גורן בהיותו הרב הראשי לצה"ל, נשאל מדוע קוברים את חללי צה"ל בארונות, הלא נהוג כיום שאין קוברים בארונות (שו"ת משיב מלחמה, חלק ג, עמ' שצג- שצט). הרב גורן השיב שמחז"ל ניתן לראות שקברו בארונות, כמו: "מדלגין היינו על ארונות של מתים לקראת מלכי ישראל" (ברכות יט ע"ב). עם זאת ר' יהודה הנשיא ביקש בסוף ימיו: "ותהא ארוני נקובה לארץ" (ירושלמי כתובות יב, ג). להלכה נפסק (טור ושולחן ערוך יורה דעה סימן שסב), שיש עדיפות לקבור בקרקע, ומפרשי השולחן ערוך מעירים שקבורה בארץ נחשבת גם אם מסירים קרש אחד בתחתית הארון, או אם מנקבים את צידי הארון.
הקבורה בארון היתה נעשית כשהיו מעבירים את המת ממקום למקום כדי להימנע מניוולו בפני הציבור. מאחר שחיילים מועברים ממקום נפילתם לבית קברות מסודר, ולעיתים קרובות למרבה הצער, אין גופם שלם, והם נקברים במדים ללא תכריכים, הנוהג בצה"ל לקבור בארונות ובהם נקבים רבים וגדולים בתחתית הארון. הרב גורן מספר שנוהג זה בצה"ל, גובש בהסכמה עם רבה של ירושלים, הרב צבי פסח פרנק.
