גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון תער"ב, מדור "עלי הדף"
מסכת בבא מציעא
דף נט עמוד ב
בענין נפילת אפים
לאחר סיפור הדברים שחכמים נידוהו לרבי אליעזר בן הורקנוס כשחלק נגד החכמים בענין תנורו של עכנאי (דף נט ע"ב), מסופר עוד בגמרא: "
אימא שלום דביתהו דרבי אליעזר אחתיה דרבן גמליאל הואי, מההוא מעשה ואילך - לא הוה שבקה ליה לרבי אליעזר למיפל על אפיה (-מאחר שכוחה של נפילת אפים גדול מאוד, חששה שאם יפול רבי אליעזר על פניו, ינזק אחיה רבן גמליאל, שהיה ראש הבית-דין שנידו את רבי אליעזר),
ההוא יומא ריש ירחא הוה, ואיחלף לה בין מלא לחסר (-סבורה היתה שיהא החדש חסר וקבוע ביום שלשים, ולא יפול ביום החדש על פניו, והיה מלא, ולא נקבע עד יום שלשים ואחד, ולא נזהרה בו ביום שלשים ונפל על פניו. רש"י),
איכא דאמרי, אתא עניא וקאי אבבא אפיקא ליה ריפתא (ומשום הכי לא היתה בבית בשעה שגמר ר"א את תפלתו ונפל על אפיו),
אשכחתיה דנפל על אנפיה, אמרה ליה, קום קטלית לאחי, אדהכי נפק שיפורא מבית רבן גמליאל דשכיב, אמר לה, מנא ידעת, אמרה ליה, כך מקובלני מבית אבי אבא, כל השערים ננעלים חוץ משערי אונאה".
מעשה זה, בנוסף מה שלמדים ממנו על שגב מעלתה ורב כחה של נפילת אפים, שבשעה זו מתקבלת תפלתו של אדם ביותר, ולכן חששה אימא שלום במיוחד על שעת נפילת אפים, הרי הינו גם מקור לכמה הלכתא גבירתא בענין נפילת אפים ותחנון.
ותחילה נביא דברי
הריטב"א בסוגיין, וז"ל: "תמיהא מילתא, היאך אפשר שלא תזוז ממנו כל היום, ומכאן מביא ראיה רבינו,
שאסור להפסיק בשיחה ובדברים אחרים שאינם של תפלה - בין תפלה לנפילת אפים". הבית יוסף (או"ח סי' קלא ס"א) הביא דברים אלו מכמה מקורות, בשם
תלמידי הרשב"א בפרק הזהב, וכן הביא מדברי רבו
מהר"י אבוהב שהביאו בשם בעל הצרורות -
רבינו חיים ב"ר שמואל ז"ל, תלמיד הרשב"א (צרור החיים עמ' יח), וציין שם גם לדברי
הארחות חיים בשם הגאונים "שאין לדבר בין תפלה לתחנה - דכולה כעין תפלה אריכתא היא", וכן לספר
אהל מועד (שער התפלה דרך ג נתיב ב), וכן נפסק
בשו"ע (שם ס"א).
יסוד הדבר מובא בארוכה
בחידושי הרא"ה עמ"ס ברכות (ונראה שלדבריו נתכוין הריטב"א "ומכאן מביא ראיה רבינו", כי הרא"ה היה רבו של הריטב"א), וז"ל: "ומסתברא דלית ליה לאשתעויי ולאשתהויי בין תפלה לנפילת אפים - דכולה כעין תפלה אריכתא היא, וראיה לזה, ההיא דאמרינן בב"מ בסוף הזהב בדביתהו דר"א, דכל יומא לא שבקוה ליה למינפל על אפיה, ואי אית ליה רשותא לשהויי - מי קיימא דביתהו בהדי כולי יומא, אלא ודאי כיון דההיא שעתא לא נפיל על אפיה תו לא נפיל, ואע"ג דלא חשבה להא בהדי הא דאמרינן לקמן (ברכות מב.) דשלש סמיכות הן, משום דהא לא קביע, דזימנין דליתא, כגון בר"ח ודכותיה, כדמוכח ההיא בהדיא, דלא חובה גמורה היא אלא אפושי ברחמי, והכי מוכח בהדיא ההיא מדמבטל לה דביתהו מיניה, מ"מ היכא דאתי למימרא לא בעי למיפסק".
מדברי הרא"ה למדנו:
א. נפילת אפים היא כעין תפלה אריכתא של תפילת שמו"ע.
ב. איסור ההפסק אינו בדיבור לבד, כי גם שהיה בעלמא אסורה.
ג. אם מפסיקין ושוהין שוב לא נופלים נפ"א.
ד. נפילת אפים אינה חובה גמורה, ויכולים לבטלה ואין איסור בדבר, אבל כשנופלים אפים אין להפסיק בינה לתפלה.
והנה, מה שכתב שאם מפסיקין שוב אין נופלים נפילת אפים, כן פסק למעשה הרה"ק מקאמרנא זי"ע בספרו
שולחן הטהור (סי' קלא אות ב), וז"ל: "ואם שח לא יפול על פניו, ויאמר תחנונים בלא נפילת אפים", אבל רוב האחרונים לא פסקו כן למעשה.
האליה רבה (סי' קלא, סק"א וט', וראה עולת תמיד וביאור הגר"א שם) כתב שמדקדוק לשון המחבר משמע ש"אם עבר ודיבר אין בכך כלום, ונופל על פניו, אלא שאין מקובל כל כך", כי "אין התחינה מתקבלת אלא מיד אחר התפילה, אבל מ"מ מתקבלת", וחששת אימא שלום, אשתו של ר"א, לא היתה כי אם על נפילת אפים מיד אחרי התפלה, כי אז מתקבלת יותר, ואילו על נפילת אפים כשאינה סמוכה לתפלה לא חששה כל כך. ויצויין, שלפי זה גם אין להוכיח שנפילת אפים אינה חובה גמורה, כי יתכן שגם רבי אליעזר לא ביטלה לגמרי.
הישועות יעקב (או"ח שם) יצא לדון בזה מכיוון שונה, שהרי לשון הפוסקים היא שנפילת אפים היא כעין תפלה אריכתא, והרי גם בענין ההפסק בתפלה עצמה - אם לא שהה כדי לגמור את כולה אינו חוזר רק למקום שפסק, וא"כ מדוע יהיה חמור לענין זה ההפסק בין תפלה לנפילת אפים.
בעצם הראיה ממעשה זה, כבר הביא
המג"א (שם סק"א) משו"ת
ריב"ש (סי' תיב) שהכונה היא, שהיתה לוקחת אותו בדברים, "עד שהיה רבי אליעזר
שוכח מליפול על פניו", ולפ"ז אין ראיה שאסור להפסיק, כי מחמת השכחה לא נפל על אפיו. ויצויין, שגם הריב"ש הוכיח מזה שאינה מחובת התפלה, אלא מנהג מימי החז"ל, כי אם היא מחובת התפלה לא היה נמנע ר"א ממה שהיא חובה בעבור אשתו, והיה זריז ונזכר בה, ולא היה שוכחה כל היום.
והרי עוד כמה הלכות שלמדו מסוגיא זו:
נפילת אפים בשבת ויו"ט ור"ח: כתב
הריטב"א: "ההוא יומא ריש ירחא הוה, מכאן נלמוד שאין נופלין על פניהם בראש חודש ובשבת וביום טוב", (וראה בדברי הרא"ה הנז', וע"ע מהרש"א בסוגיין).
יחיד בנפילת אפים: ממעשה זה הוכיח
המג"א (שם סק"ו) שגם יחיד בביתו נופל על אפיו, כי ר"א לא הלך לביהכ"נ מחמת נידויו, והיה נופל על אפיו בביתו.
במקום שאין ארון וספר תורה בתוכו: כתב
הרמ"א (שם ס"ב) "יש אומרים, שאין נפילת אפים אלא במקום שיש ארון וספר תורה בתוכו", ולכאורה ממעשה זה יש להוכיח ההיפך, שהרי רבי אליעזר נפל אפים בביתו, אם לא שנאמר שהיה לו ספר תורה בתוך ביתו. האחרונים דנו בזה בספריהם (עי' מקור חיים - בכרך, לבושי שרד על הט"ז סק"ה, עטרת זקנים על השו"ע), ודבריהם הובאו בארוכה בספר הנפלא 'עבודת אפרים' על הלכות תחנון ונפ"א (ח"א פ"ג).
