קושיות של שחוק / יעקב מאיר

חולין יז ע"א

פורסם במדור "שולי הדף" במוסף 'שבת', מקור ראשון

בברייתא שבראש העמוד מגולל ר' עקיבא את סיפור התפתחותו ההיסטורית של איסור הנחירה, '...בתחילה הותר להן בשר נחירה, משנכנסו לארץ נאסר להן בשר נחירה...' על כך מקשה ר' ירמיה, 'בעי רבי ירמיה, אברי בשר נחירה שהכניסו ישראל עמהן לארץ מהו?' האם בשר שננחר לפני הכניסה לארץ ואז הוכנס לארץ יהיה מותר?

קושיתו של ר' ירמיה היא קושיה היסטורית-תיאורטית ורש"י מגדיר אותה כך: 'דרוש וקבל שכר הוא, שצריכין אנו לעמוד על האמת ואע"פ שכבר עבר'. אך כבר הרא"ש חלק עליו 'פירש רש"י "דרוש וקבל שכר..." ולא נהירא לי. דדוקא למיסבר קראי דרשינן אע"פ שכבר עבר, אבל לקבוע בעיא בש"ס בדבר שאין בו צורך לא אשכחן'. אילו היה מדובר על פירוש של פסוק הייתי מקבל את תירוצו של רש"י 'דרוש וקבל שכר', אבל לא מצאנו בכל הש"ס קושיה בדבר שאין בו צורך הלכתי של ממש. והרא"ש אכן ממשיך ומוצא נפקא מינה הלכתית משכנעת מקושייתו של ר' ירמיה.

אך הכלל שקבע הרא"ש איננו נכון. נמצאות בש"ס עוד כמה קושיות שאינן פירוש לפסוקים ואף 'אין בהן צורך' הלכתי ברור וכנראה יש להן מטרה אחרת. שלא במפתיע, המקשן שמקשה את הקושיות הללו הוא... ר' ירמיה!

בסוגיא המפורסמת שבב"ב שואל ר' ירמיה מה דינו של גוזל שנמצא ורגלו האחת בתוך תחום השובך ורגלו השניה מחוץ לתחום. 'ועל דא אפקוהו לר' ירמיה מבי מדרשא' (ב"ב כג:). כאשר מפקפק ר' ירמיה ביכולת לאמוד בדיוק את שיעור אסיף קציר, נוזף בו מורו ר' זירא 'לאו אמינא לך לא תפיק נפשך לבר מהלכתא? כל מדות חכמים כן הוא! בארבעים סאה הוא טובל, בארבעים סאה חסר קורטוב אינו יכול לטבול בהן, כביצה מטמא טומאת אוכלין, כביצה חסר שומשום אינו מטמא טומאת אוכלין וכו'' (ר"ה יג. ודומה בסוטה טז:). ר' ירמיה עורך קונקרטיזציה של דינים כדי לפרק אותם מבפנים. השיעורים שקבעו חכמים מגרים אותו למצוא את המקרה הגבולי שאינו לא כאן ולא כאן והחילוק ההיסטורי איננו משמש אותו אלא למציאת המקרה ביניימי שדינו אינו מחוור, לכן ישאר מחוץ לבית המדרש (לפחות עד ב"ב קסה:). ר' ירמיה מצוי 'לבר מהילכתא', מחוץ להלכה, הוא חושב 'מחוץ לקופסה' ולכן גם מחוץ לבית המדרש.

אם כן מהי מטרתו? זאת מגלה לנו רב אחא בר יעקב בסופה של קושייה תיאורטית ומפותלת במיוחד שהקשה ר' ירמיה לר' זירא, 'אמר רב אחא בר יעקב, עד כאן הביאו רבי ירמיה לר' זירא לידי גיחוך, ולא גחיך' (נדה כג.), ורש"י מסביר: 'לידי גיחוך, שחוק. בכל תחבולות הללו עסק ר' ירמיה להביא ר' זירא לידי שחוק ולא שחק, דאסור לאדם שימלא פיו שחוק, ור' זירא מחמיר טפי' (ור' ברשב"א).