סקר
לקראת סיום מסכת עירובין






 

הרב ירון בן-דוד
בארות יצחק

 

ניסויים בבעלי חיים

בבא מציעא פה ע"א

 
מסכת חולין עוסקת בעיקר בענייני שחיטה לצורך חולין – כלומר לא לצורך קרבנות. כאשר מדובר בשחיטה לצורך קרבן, ניתן לומר שצער בעלי חיים נדחה לצורך מצוות הקרבת הקרבן. ואולם, כאשר מדובר בבהמה שאינה עתידה להיות קרבן, האם מותר להרוג את הבהמה כדי לאכול את בשרה? – התורה, כידוע, מתירה בשר תאוה, ואולם ישנם אנשים שבכל זאת נמנעים מלאכול בשר מכיון שהם אינם חשים בנוח עם העובדה שהורגים בעל חיים כדי להשביע את רעבונם.

השאלה שבה ברצוני לדון היום אינה בהיתר אכילת הבשר אלא בשימוש בבעלי החיים שלא לצורך אכילה: האם מותר להשתמש בבעלי חיים לצורך הנאת האדם? האם זה נכון גם כאשר הדבר כרוך בסבל לבעלי החיים? האם יש הבדל בין הריגת בעלי החיים לבין דברים הגורמים להם צער אך אינם ממיתים אותם? והאם מותר להשתמש בבעלי חיים לצורך מחקר רפואי, למרות שהדבר ודאי יגרום להם צער או אף ימית אותם?

המקור הראשון שאותו נראה הוא הגמרא במסכת חולין בפרק ראשון. זהו סיפור על מפגש מרתק בין שתי דמויות מופת – ר' פנחס בן יאיר ורבי יהודה הנשיא. כל אחד נחשב מנהיג בתחומו. ר' יהודה הנשיא – נשיא הסנהדרין ומי שערך את כל דברי התנאים למשניות סדורות, ור' פנחס בן יאיר – מגדולי החסידים ואנשי המופת, שר' יהודה הנשיא העריץ והעריך, כפי שנראה מסיפור זה:
 

1. תלמוד בבלי חולין ז, א

דרבי פנחס בן יאיר הוה קאזיל לפדיון שבויין, פגע ביה בגינאי נהרא, אמר ליה: גינאי, חלוק לי מימך ואעבור בך, אמר ליה: אתה הולך לעשות רצון קונך ואני הולך לעשות רצון קוני, אתה ספק עושה ספק אי אתה עושה, אני ודאי עושה אמר ליה: אם אי אתה חולק, גוזרני עליך שלא יעברו בך מים לעולם, חלק ליה. הוה ההוא גברא דהוה דארי חיטי לפיסחא, אמר ליה: חלוק ליה נמי להאי דבמצוה עסיק, חלק ליה. הוה ההוא טייעא דלווה בהדייהו, אמר ליה: חלוק ליה נמי להאי, דלא לימא: כך עושים לבני לויה? חלק ליה. אמר רב יוסף: כמה נפיש גברא ממשה ושתין רבוון, דאילו התם חד זימנא, והכא תלתא זימנין. ודלמא הכא נמי חדא זימנא! אלא כמשה ושתין רבוון.
אקלע לההוא אושפיזא, רמו ליה שערי לחמריה לא אכל, חבטינהו לא אכל, נקרינהו לא אכל, אמר להו: דלמא לא מעשרן? עשרינהו ואכל, אמר: ענייה זו הולכת לעשות רצון קונה ואתם מאכילין אותה טבלים. ומי מיחייבא? והתנן:

הלוקח לזרע ולבהמה, וקמח לעורות, ושמן לנר, ושמן לסוך בו את הכלים - פטור מהדמאי! התם הא אתמר עלה, אמר רבי יוחנן: לא שנו אלא שלקחן מתחלה לבהמה, אבל לקחן מתחלה לאדם ונמלך עליהם לבהמה - חייב לעשר; והתניא: הלוקח פירות מן השוק לאכילה, ונמלך עליהן לבהמה - הרי זה לא יתן לא לפני בהמתו ולא לפני בהמת חברו אלא אם כן עישר.
שמע רבי נפק לאפיה, אמר ליה: רצונך סעוד אצלי, אמר לו: הן. צהבו פניו של רבי, אמר לו: כמדומה אתה שמודר הנאה מישראל אני? ישראל קדושים הן, יש רוצה ואין לו ויש שיש לו ואינו רוצה, וכתיב: "אל תלחם את לחם רע עין ואל תתאו למטעמותיו כי כמו שער בנפשו כן הוא אכול ושתה יאמר לך ולבו בל עמך", ואתה רוצה ויש לך, מיהא השתא מסרהיבנא, דבמלתא דמצוה קא טרחנא, כי הדרנא אתינא עיילנא לגבך. כי אתא, איתרמי על בההוא פיתחא דהוו קיימין ביה כודנייתא חוורתא, אמר: מלאך המות בביתו של זה ואני אסעוד אצלו? שמע רבי נפק לאפיה, אמר לי: מזבנינא להו, אמר ליה: "ולפני עור לא תתן מכשול". מפקרנא להו, מפשת היזקא. עקרנא להו, איכא צער בעלי חיים. קטילנא להו, איכא "בל תשחית". הוה קא מבתש ביה טובא, גבה טורא בינייהו.

ר' יהודה הנשיא החזיק בביתו פרדות לבנות, אשר ר' פנחס בן יאיר ראה בהם סכנה. רבי היה מוכן, כדי לסעוד עם ר' פנחס בן יאיר, להיפטר מהפרדות הללו, אבל ר' פנחס בן יאיר לא קיבל את כל פתרונותיו של רבי: למכור אותם אסור משום 'לפני עיור'. להפקיר אותם אסור כי זה לא ימנע את הסכנה אלא דוקא יגביר אותה. לעקר את פרסותיהן אסור משום צער בעלי חיים, ולהרוג אותם אסור משום 'בל תשחית'. מסתבר שאין מדובר כאן בשאלה הלכתית אלא בשאלה של הנהגה מוסרית גבוהה של ר' פנחס בן יאיר. כנראה שהפרדות אינן מוגדרות כסכנה ברורה, אלא שר' פנחס בן יאיר לא רצה שיתקשר בשמו אפילו צל של סכנה. כמו כן, גם שאר הפתרונות שנדחו ע"י ר' פנחס בן יאיר היו כנראה מותרים ע"פ ההלכה, שהרי אחרת לא היה מציע זאת ר' יהודה הנשיא, אלא שר' פנחס בן יאיר החמיר בדברים אלו. משמע, אם כן, שלדעת ר' יהודה הנשיא מותר לעקר פרסות של פרדה לבנה, למרות שזה גורם לה צער, כי יש בכך תועלת לאדם. אגב, סיפור אחר בגמרא מעיד על כך שגם מה שמותר לפעמים עדיף להתרחק ממנו, שהרי לכל הדעות מותר לשחוט בעלי חיים ובכל זאת רבי יהודה הנשיא נענש על כך שלא ריחם על העגל:
 

2. בבא מציעא פה, א

דההוא עגלא דהוו קא ממטו ליה לשחיטה, אזל תליא לרישיה בכנפיה דרבי, וקא בכי.
אמר ליה: זיל, לכך נוצרת.
אמרי: הואיל ולא קא מרחם - ליתו עליה יסורין.
ועל ידי מעשה הלכו - יומא חד הוה קא כנשא אמתיה דרבי ביתא, הוה שדיא בני כרכושתא וקא כנשא להו, אמר לה: שבקינהו, כתיב "ורחמיו על כל מעשיו".
אמרו: הואיל ומרחם - נרחם עליה.


ואולם, הגמרא פוסקת להלכה שמותר לסרס תרנגול ע"י נטילת כרבולתו, למרות שיש בכך צער לתרנגול:
 

3. תלמוד בבלי מסכת שבת דף קי עמוד ב

אמר רבי יוחנן: הרוצה שיסרס תרנגול, יטול כרבלתו, ומסתרס מאליו.
רש"י: לאו סירוס הוא, אלא רמות רוחא נקיטא ליה לתרנגול, ומשניטל הודו הוא מתאבל, ואינו משמש.


תרומת הדשן נשאל האם מותר למרוט נוצות לאווזים או לחתוך את הלשון של העוף או האזניים של הכלב. ישנם גם היום בעלי כלבים שקוצצים את זנבו של הכלב או את אזניו כדי ליפותו, והשאלה היא האם אין בכך משום צער בעלי חיים. כך כותב תרומת הדשן:
 

4. תרומת הדשן (ר' ישראל איסרלן, המאה ה-15, אשכנז) חלק ב סימן קה

אם למרוט נוצות לאווזות חיים, אי דומה לגיזת כבשים או אי הוו צער בעלי חיים? גם לחתוך לשון העוף כדי שידבר, ואזנים וזנב מכלב כדי ליפותו, נראין הדברים דאין אסור משום צער בעלי חיים אם הוא עושה לצורכיו ולתשמישיו. דלא נבראו כל הבריות רק לשמש את האדם, כדאיתא פרק בתרא דקידושין (דף פב ע"א). ותדע דבפרק ב' דב"מ (דף לו עמוד א) חשיב פריקה צער בעלי חיים, וא"כ היאך מותר משא כבד על בהמתו להוליכו ממקום למקום הא איכא צער בעלי חיים? וכ"ת אין הכי נמי, הא אמרינן התם דרבנן דר' יוסי הגלילי סברו דאפילו תחת משאו שאין יכול לעמוד בו חייב לפרוק וכי ברשיעי עסקינן? ואמרינן נמי פ' שמונה שרצים (שבת קי, ב) דאמר ר' יוסי הרוצה שיסתרס תרנגולו יטול לכרבלתו, והשתא תיפוק ליה דאסור משום צער בעלי חיים. ואמרינן נמי פ' אין דורשין (חגיגה יד, ב) אמרו ליה לבן זומא מהו לסרוסי כלבא? משמע הלשון דלכתחילה קבעו, והשתא תוכל לומר דמשום צער בעלי חיים מותר. ואל תשיבני מהא דאמרינן פ"ק דחולין (דף ז, ב) מהא דר' פנחס בן יאיר עקרינא להו איכא צער בעלי חיים. דהתם לא קעבד לתשמישו וליפותו אלא כדי שלא יזיקו, וההיא היזיקא לא שכיחא כ"כ, דמסתמא רבינו הקדוש לא הוה מגדל מזיק תוך ביתו כדתניא שילהי פ"ק דב"ק (דף טו, ב) מנין שלא יגדל אדם כלב כו' ת"ל לא תשים דמים בביתך. אלא דרבי פנחס בן יאיר מתוך רוב חסידותו הוה קפיד. ומתוך הלין ראיות הוה נראה קצת דליכא איסור בכהאי גוונא, אלא שהעולם נזהרים ונמנעים, ואפשר הטעם לפי שאינו רוצה העולם לנהוג מדת אכזריות נגד הבריות, שיראים דילמא יקבלו עונש על ככה. כדאשכחן פ' הפועלים (ב"מ פה, א) גבי רבינו הקדוש בההוא עגלא דתלא לרישה בכנפיה, דרבי אמר זיל לכך נוצרת. ואע"ג דהיתר גמור הוא לשחוט העגל לאכילתו, אפ"ה נענש וקבל יסורין על ככה. אח"כ הגידו לי שנמצא כן בפסקי ר"י בפ"ק, ועוד דליכא איסור צער בעלי חיים אא"כ דאין לו ריוח והיינו דלעיל.

מוכח מדברי תרומת הדשן, אם כן, שכל מה שנעשה לתועלת לאדם אין בו משום צער בעלי חיים. האיסור של צער בעלי חיים הוא רק כאשר אין לאדם תועלת בכך. לפי זה, לכאורה, לא צריכה להיות שום בעיה בניסויים שנעשים בבעלי חיים, ובלבד שהאדם יפיק תועלת מהניסוי הזה והוא לא נעשה רק כדי להציק לבעלי החיים.

אגב, לגבי ניסויים בבעלי חיים – אם מדובר בניסויים שממיתים את בעלי החיים ישנו צד נוסף להקל, והוא תשובתו של הנודע ביהודה שטוען שאין איסור צער בעלי חיים בהריגת בעלי חיים אלא רק בעינויים. הוא מוכיח זאת מכך שר' פנחס בן יאיר אמר 'צער בעלי חיים' רק לגבי עיקור הפרדות ולא לגבי הריגתם. האם זה אומר שמותר לאדם לעסוק בציד לשם ספורט? – את זה הנודע ביהודה שולל מסיבות אחרות:
 

5. נודע ביהודה (ר' יחזקאל לנדא, המאה ה-18, פראג) מהדו"ק יו"ד סימן פג

איש אחד אשר זכהו השם בנחלה רחבה ויש לו כפרים ויערות אשר בהיערות תרמוש כל חיתו יער אם מותר לו לילך בעצמו לירות בקנה שריפה לצוד ציד או אם אסור לישראל לעשות דבר זה אי משום צער בעלי חיים אי משום בל תשחית ואי משום שנהגו בו איסור...
ואמנם אין לנו להאריך בזה כי כבר האריך מהרא"י בפסקים וכתבים סימן ק"ה שכל דבר שיש בו צורך להאדם לית ביה משום צער בעלי חיים וגם לא שייך צער בעלי חיים אלא לצערו ולהניחו בחיים אבל להמית בהמות וחיות וכל מיני בעלי חיים לית ביה משום צער בעלי חיים וכן מוכח בחולין דף ז' ע"ב עקרנא להו איכא צער בעלי חיים קטלנא להו איכא משום בל תשחית הרי אף שהשיב לו על עקרנא דאיכא צער בעלי חיים אעפ"כ אמר קטלנא להו. וא"כ אין בנדון שאלתו משום צער בעלי חיים, ומשום בל תשחית ודאי ליכא דהרי נהנה בעור וגם אינו עושה דרך השחתה. וגם עיקר איסור בל תשחית אף שהוא מדרבנן מ"מ שורשו הוא ממה שאסרה התורה בקציצת עץ מאכל והנה שם כתיב כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות וגו' וא"כ כל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון שלא ישחית דבר שיכול האדם ליהנות ממנו לא ישחית ויפסיד אותו ההנאה ואולי אפילו בדבר של הפקר שייך זה אבל דבר שאין בו הפסד לשום אדם לא שייך בל תשחית, וא"כ הני חיתו יער כל זמן שהם בחיים אין בהם שום הנאה לאדם רק עיקר הנאה במותן בעורותיהם ובבשרם ואיך נימא שיהיה אסור להמיתם משום בל תשחית. ולומר שאסור מצד דברים המותרים ואחרים נהגו בהן איסור ג"כ ליכא למיחש דדבר דלא שכיח לא שייך בו למימר שנהגו בו איסור. והנה עד כה דברנו מצד הדין:
ואמנם מאד אני תמה על גוף הדבר ולא מצינו איש ציד רק בנמרוד ובעשו ואין זה דרכי בני אברהם יצחק ויעקב... ואיך ימית איש ישראלי בידיים בעלי חיים בלי שום צורך רק לגמור חמדת זמנו להתעסק בצידה... ואי משום שדובים וזאבים ושאר חיות הטורפים מועדים להזיק והרי אמרו שהזאב והארי כו' כל הקודם להרגן זכה... אבל לרדוף אחריהם ביערות מקום מעונתן כשאין רגילין לבוא לישוב אין כאן מצוה ואין כאן רק לרדוף אחר תאות לבו ועצת הנדמה כטביא. ומי שהוא איש הצריך לזה ופרנסתו מצידה כזו בזה לא שייך אכזריות והרי שוחטין בהמות וחיות ועופות וממיתים דגים לצורך האדם ומה לי טהורים שיאכל מבשרם ומה לי טמאים שיאכל ויפרנס עצמו מדמי עורותיהן וכל בעלי חיים ניתנו לאדם לכל צרכיו, אבל מי שאין זה לצורך פרנסתו ואין עיקר כוונתו כלל בשביל פרנסתו הוא אכזריות.
ועד כאן דברתי מצד יושר ההנהגה שראוי לאדם להרחיק מזה ועכשיו אני אומר אפילו איסורא איכא שהרי כל העוסקים בזה צריכין להכנס ביערות ולהכניס עצמם בסכנות גדולות במקום גדודי חיות ורחמנא אמר ונשמרתם מאוד לנפשותיכם...
והנה במי שמוכרח לזה מחמת פרנסתו הורו לו חכמינו ז"ל תפלה שיתפלל על עצמו אבל מי שעושה כן בשאט נפש איך תקובל תפלתו, ולכן יש בדבר זה מדה מגונה דהיינו אכזריות וגם איסורא וסכנתא וגם הזכרת עונותיו ולכן השומע לי ישכון בטח השקט ושאנן בביתו ולא יאבד זמנו בדברים כאלה.


הרמ"א אכן פסק להלכה שמותר ליטול כרבולת של תרנגול למרות שזה יגרום לו צער. מבחינת איסור השחתת כלי הזרע אין פה בעיה כי הוא לא נוגע באיברי הזרע, ומבחינת צער בעלי חיים אין פה בעיה כי זה לצורכו של האדם. הוא גם פוסק את דברי תרומת הדשן שמתיר למרוט נוצות מאווזים חיים, אך יש להימנע מכך בגלל שזה מעודד את האכזריות, ואדם יכול להיענש על כך כפי שר' יהודה הנשיא נענש, חלילה:
 

6. הגהות הרמ"א לשו"ע אבן העזר סימן ה סעיפים יג-יד

הגה: אבל מותר ליטול כרבלתו של תרנגול, אף על גב דמסתרס ע"י זה, וכל כיוצא בזה, דלא עביד כלום באברי הזרע...
כל דבר הצריך לרפואה או לשאר דברים, לית ביה משום איסור צער בעלי חיים. ולכן מותר למרוט נוצות מאווזות חיות, וליכא למיחש משום צער בעלי חיים. ומ"מ העולם נמנעים דהוי אכזריות.


וצריך לזכור: הרמ"א, שהתיר לגרום לצער בעלי חיים אם זה לצורך רפואה כל כל צורך אחר, גם פסק שאיסור צער בעלי חיים הוא איסור מן התורה:
 

7. שולחן ערוך חושן משפט סימן רעב סעיף ט

וכן אם היתה הבהמה של ישראל והמשאוי של עובד כוכבים, חייב לפרוק ולטעון משום צער ישראל. אבל בהמת עו"ג ומשאו, אינו חייב להטפל בו אלא משום איבה. הגה: וי"א לפרוק חייב אפילו אין העובד כוכבים שם, משום צער בעלי חיים דהוי דאורייתא, וכן בכל מקום דפטור לפרוק מ"מ משום צער בע"ח מיהו חייב, ונפקא מינה שיכול לקבל שכר.

הרב ולדינברג נשאל בדיוק את השאלה הזו – האם מותר לעשות ניסויים בבעלי חיים, והאם יש הבדל בין ניסויים שממיתים את בעלי החיים לניסויים שרק גורמים להם צער, וזו תשובתו:
 

8. ציץ אליעזר (הרב אליעזר יהודה ולדינברג, המאה ה-20, ישראל) חלק יד סימן סח

אם מותר לעשות מחקר בעיניים של בעלי חיים וכן להמיתם כדי לאבחן במחלות עינים של בני אדם ולהמציא מזור ומרפא.
קראתי בעיון מכתב - שאלתו שהמציא לידי תמול, והנני לענות לו עליה, וז"ל שאלתו: רצוננו להמציא בדיקה חדישה לאבחן במחלות עינים, בגלל זה יש צורך לעשות מחקר בעינים של בעלי חיים, שדורש לאחר הבדיקה הקדשת העינים שלהם, ולאחר מכן הריגת החיה למטרת שימוש לאחר מיכן באיבחון בבני אדם - האם יש היתר להקריב בעלי חי לצורך מחקר, ומה הגדר של צער בעלי חיים? עכ"ל שאלתו.
תשובה. בש"ס איכא פלוגתא בכמה מקומות אי איסור צער בעלי חיים הוא מן התורה או אינו אסור אלא מדרבנן... ולהלכה דעת רוב לפוסקים דצער בעלי חיים דאורייתא וכך נפסק ברמ"א...
ונבוא איפוא מתחילה לבאר הגדר של צער בעלי חיים כמשאלתו בסוף שאלתו, ומזה נבוא בע"ה לאחר מיכן להשיב גם מענה לעצם שאלתו דמר.
...חזינן דאע"פ שהרמ"א ז"ל פסק בחו"מ הנ"ל דצער בעלי חיים דאורייתא, מ"מ פסק כאן באה"ע שאבל כל דבר הצריך לרפואה או לשאר דברים לתשמישן של בני אדם ליכא בכה"ג משום איסור צער בעלי חיים ולא חשש הרמ"א להשיג על התה"ד אפילו על זה שמתיר בדבריו גם לחתוך לשון העוף כדי שידבר ואזנים וזנב מכלב כדי ליפותו, וזה דלא כדראיתי בס' אפי זוטרא על אה"ע שמשיג על התה"ד בזה כדיעו"ש.
גם רבינו הגר"א ז"ל בסעיף קטן מ מסכים לפסקו של הרמ"א בזה ומוסיף לזה ראיות נוספות על ראיותיו של התה"ד יעו"ש.
ועל כן פשוט וברור דגם כשעושים זאת לשם מטרת מחקר ושימוש באיבחון בני אדם, וכל הכוונה היא רק לשם כך כדי להועיל עי"כ לבני אדם, כבנידוננו, שהוא ג"כ בכלל צריך לרפואה או לשאר דברים וליכא בכה"ג משום איסור צער בעלי חיים...
ולהרוג את הבעל חי (כפי שכותב בשאלתו דלאחר מיכן הורגין את החיה למטרת שימוש) הדבר עוד יותר פשוט להיתר מלצערו כשהוא חי
כדמצינו שמבאר זאת בשו"ת נודע ביהודה מהדו"ק חיו"ד סי' פ"ג ומהדו"ת חיו"ד סי' י"ג עיי"ש, וכ"כ בגליון מהרש"א יו"ד סי' י"ז סק"ד יעו"ש.
...מכל האמור נראה להלכה בנידון שאלתינו שמותר לעשות המחקר בעינים של בעלי חיים וכן להמיתם לאחר מיכן למטרת שימוש באיבחון בני אדם, אלא דמהיות טוב יש לסדר את הדבר בצורה של הרדמת המקום וכדומה באופן שהבעל חי לא ירגיש צער, ואני מתאר לי שבין כך מחושב לבצע דבר כזה בצורה כזאת. בכבוד רב ובברכה אליעזר יהודא וולדינברג.


גם כאשר מדובר בניסויים שנעשים לתועלת, אומר הרב ולדינברג שיש להעדיף לעשות זאת בדרך שאינה גורמת צער, כל עוד זה אפשרי. אבל הרב יעקב ברייש אומר שמידת חסידות היא להימנע מכל הניסויים בבעלי חיים בגלל הסכנה שבדבר:
 

9. חלקת יעקב (ר' יעקב ברייש, המאה ה-20, שוויץ), חושן משפט סימן לד

העולה לנו מכל הנ"ל, דעל פי דין ודאי מותר לגרום צער בעלי חיים על ידי ניסיונות בשביל חקירות מדעיות ולחוכמת הרפואה, אבל על פי חסידות, להינצל ממידת אכזריות, ודאי אסור, כפסק הרמ"א אבן העזר סוף סי' ה' לעניין למרוט נוצות חיות. ודווקא בשחיטה מותר בסי' כ"ד ביו"ד, משום דאי אפשר בעניין אחר, אבל משום צורך אסור משום אכזריות...

הרב ויינברג, לעומתו, אומר שאין זו מידת חסידות להימנע מניסויים כאלו, שהרי בכך ייגרם סבל לחולים אחרים, ויש להעדיף את חיי החולים ובריאות בני האדם על פני הצער שייגרם לבעלי החיים:
 

10. שו"ת שרידי אש (הרב יחיאל יעקב ויינברג, המאה ה-20, שוויץ) חלק ג סימן ז

סוף דבר, דינו של כת"ר דין אמת, שמותר לצער בע"ח לתועלת חכמת הרפואה. ולא עוד, אלא שלפי דעתי אין כאן גם מידת חסידות, שמידת חסידות היא במקום שנוגע רק לעצמו ורשאי אדם להחמיר על עצמו, אבל לא במקום שנוגע לאחרים, כי מאי חזית דצער בעלי חיים עדיף טפי מצער החולים, שאולי יוכל לעזור להם?

תגובות

הוספת תגובה

(לא יפורסם באתר)
תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר