גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון תשס"ט, מדור "עלי הדף"
מסכת חולין
דף ד ע"ב
היאך סמך יצחק אבינו על שחיטת עשו?
הגמרא דנה בשחיטת מומר לעבודת כוכבים - אם כשרה או לא, וכמ"ש (ד ע"ב): "אמר רב ענן אמר שמואל, ישראל מומר לעבודת כוכבים מותר לאכול משחיטתו, שכן מצינו ביהושפט מלך יהודה שנהנה מסעודת אחאב" וכו'. למסקנת הגמרא, מומר לשאר מצות שבתורה - מותר לאכול משחיטתו, ואילו מומר לע"ז דינו כעובד כוכבים ואסור לאכול משחיטתו, יעו"ש.
בעלי התוס' בפירושם על התורה נתקשו לפי סוגייתנו, במה שנאמר אצל יצחק אבינו (בראשית כה, כז-כח): "ויגדלו הנערים ויהי עשו איש ידע ציד איש שדה ויעקב איש תם ישב אהלים (ועי' רש"י שם: "כיון שנעשו בני י"ג שנה זה פירש לבתי מדרשות וזה פירש לעבודת כוכבים") ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו" וגו', וכן אמר יצחק לעשו (שם כז, ג-ד): "ועתה שא נא כליך תליך וקשתך וצא השדה וצודה לי ציד", וברש"י: "חדד סכינך ושחוט יפה שלא תאכילני נבלה", ולכאורה תמוה, לפי הסלקא דעתך - שישראל מומר מותר לאכול משחיטתו - למה לא הוכיחו בגמרא מרצונו של יצחק אבינו לאכול משחיטת עשו, שהיה משומד לעבודה זרה, ומוכח מזה שמותר לאכול משחיטתו, ומדוע הרחיקו לכת להביא הוכחה לכך מיהושפט ואחאב. ולפי מסקנת הגמ' - שאסור לאכול משחיטתו - התמיהה היא להיפך, היאך יתכן שרצה יצחק אבינו לאכול כלל משחיטתו, הלא מומר לע"ז שחיטתו אסורה.
וזו הלשון לחד מבעלי התוס' בס' 'אמרי נועם': "תימה, והא אמרינן בפ"ק דחולין דמשומד לע"ז מותר לאכול משחיטתו, ומוכיח מאחאב ומיהושפט, תיפוק מיצחק דהכא שאכל משחיטת עשו. וי"ל, דלא אכל משחיטתו לעולם, ולכן נזדמן לו יעקב ע"י רבקה אמו בפעם הזאת, שאין הקב"ה מביא תקלה לצדיקים. והא כתיב 'כי ציד בפיו', משמע דרגיל היה לאכול משחיטתו, וי"ל, שזה היה קודם שנשתמד". וכן כתב ה'חזקוני' (על הפסוק 'וצודה לי ציד'): "יש לומר, שלא אכל משחיטתו משהיה כופר, והדברים ידועים שהרי הקדימו יעקב בגדי עזים, ומה שכתב 'כי ציד בפיו' - היינו קודם שכפר".
כעין זה הובא גם ב'מושב זקנים' וב'פענח רזא' בפרשת תולדות בשם ר' יעקב דאורליינש, וב'מושב זקנים' הוסיף להעיר: "ואני הכותב מקשה, עדיין למה לא הוכיח מכאן שמותר, שנהי נמי שלא אכל, מכל מקום בדעת יצחק היה לאכול, אילולי שבא יעקב שהקדים, ונוכל לתרץ שיצחק לא הכיר עשו שהיה רשע. אך קשה, כי לפי הברכות שנתן יצחק ליעקב משמע שהכיר בו".
ואילו ב'פענח רזא' העיר: "ואין צורך לזה, דוודאי היה רגיל לאכול מצידתו, אכן, לא מצינו דעל ידי שחיטת עשו אכל, דדילמא בעצמו שחט, או ציוה לרבקה או ליעקב לשחוט, דהכל שוחטין לכתחילה ואפילו נשים, לאפוקי בפעם הזה – דכתיב 'שא נא כליך תליך', דבהדיא ציוה לו לשחוט, בזה הא תירץ דלא אסתייע מילתא ונזדמן לו יעקב". הערה זו העיר גם הרחיד"א ('פתח עינים' כאן; 'פני דוד' תולדות שם) וכלשונו: " ומאי דפריך מדכתיב 'כי ציד בפיו', ותירוץ, קודם שנשתמד, קושיא ופירוקא לא חזינא, דלק"מ, דרבקה היתה בקיאה במעשיו לא היתה מניחתו שישחוט, וגם אביו אפשר דהיה מצוה לו דרבקה תשחוט, להיותה בקיאה בדינין, דנשים שוחטות, אך עתה שהיה רוצה לברכו ציוהו 'שא נא כליך תלייך וקשתך'... ורצה שיעשה הוא הכל ויבשל הוא עצמו, כדי שיזכה לחול עליו הברכה, וכדי להצילו משחיטת מומר וגיעולי גוים, הוגד לרבקה ברוח הקודש, ונעשה על ידה ועל יד יעקב אע"ה, שאין ה' מביא תקלה" (בהמשך דבריו ציין לדברי ה'פענח רזא' הנז').
בספר 'ישמח משה' (פר' תולדות) ג"כ האריך בזה, וכתב: "והנה זה בודאי שהיה יצחק מכיר באכילת הבשר אם נבלה או כשרה הוא, וכן מהות השוחט, והנה יעקב ורבקה לא רצו להלשין על עשו ולומר דלטוריא על עשו הרשע, וגם כדי שלא לצער את הצדיק, ויודעים היו שלא יועיל אם יוכיחו, והנה סמכו את עצמם שבודאי לא יכשל באיסור כי אין הקב"ה מביא תקלה על ידו... והנה גם עשו ידע שיצחק לא יבא לידי תקלה על ידו ולא יאכל משחיטתו, וגם שיכיר במהותו על ידי זה, ולזה התחכם הרשע בכל מה שצד לאביו, הביא ליעקב שישחוט לצורך אביו, ויעקב עשה זאת בשביל כיבוד אביו אף שלא ידע אביו, והנה יעקב בשחיטתו תיקן הרבה מאד, לפי שהיה איש תם, היינו השלם הגמור בכל השלמות ויכול לתקן בכל המדריגות, וגם יושב אוהלים אהלו של שם ועבר וידע כל הסודות והרזין והכוונות. והנה עשו הביא את זה לאביו, והכיר אביו באכילתו כי השוחט הוא צדיק גדול מאד, וחשב שהוא בעצמו שחטו, על כן חשבו לצדיק גדול מאד והצנע לכת, שמראה עצמו כאיש שדה והוא גדול ואיש אלקים, וזהו שנאמר 'ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו' לרמאות רוחו, והפשוט ('כי ציד בפיו' – שהביא ציד לפיו של יצחק) והדרש (כפי שהביא רש"י בשם המדרש: "כי ציד בפיו - בפיו של עשו שהיה צד אותו ומרמהו בדבריו) אחד".
הרחיד"א דן בזה עוד, לפי מה שכתב להוכיח מסוגיית הגמרא, שהחילוק בין מומר לכל התורה כולה ממש, לבין מומר לע"ז שנחשב כמומר לכל התורה כולה, כי מומר לכל התורה כולה ממש - שחיטתו פסולה מדאורייתא, ואילו מומר לע"ז – שחיטתו פסולה מדרבנן (ע"ע ש"ך יו"ד סי' ב סק"ב ובהגהות רע"א שם), "וא"כ אף דיצחק אבינו ע"ה קיים כל התורה כאברהם אע"ה (עי' יומא כח:), אפשר דגזירות דרבנן שעתידין לגזור לא היו מקיימין, דהנהו גזירות שייכים לדור אחרון, ושאני עירובי תבשילין דהוא מצוה ואינו בסוג גזירה, ומשו"ה לא היה חושש לשחיטת עשו, דלא היה מומר לכל התורה, ואפילו תימא שהיו מקיימין הכל, הכא יצחק מחזיקו לצדיק, ולא שייך בזה 'אין הקב"ה מביא תקלה' - בדבר גזרות דרבנן בדורות אחרונים" (ע"ע בדברי הרחיד"א, וראה עוד בארוכה 'בית האוצר' ח"א כלל א אות ו).
