וּבְנוֹתַי מִקְצֵה הָאָרֶץ
מנחות קי ע"א
"(ישעיהו מג, ו) הָבִיאִי בָנַי מֵרָחוֹק וּבְנוֹתַי מִקְצֵה הָאָרֶץ, הביאי בני מרחוק - אמר רב הונא: אלו גליות של בבל שדעתן מיושבת עליהן כבנים, ובנותי מקצה הארץ - אלו גליות של שאר ארצות שאין דעתן מיושב עליהן כבנות".
הבנים דעתם מיושבת עליהם – על עצמם. דעתם נתונה להצלחת משימותיהם וכיבושיהם.
ואילו הבנות אין דעתן מיושב עליהן – על עצמן ואנוכיותן. אלא דרכן להתנדב להעניק מכוחותיהם למשפחתן ולזולתן. "זכה – עוזרתו" (מסכת יבמות דף סג ע"א).
כיוצא בדבר אתה אומר, במסכת יומא דף סו ע"ב:
"שאלה אשה חכמה את רבי אליעזר: מאחר שמעשה העגל שוין מפני מה אין מיתתן שוה? אמר לה: אין חכמה לאשה אלא בפלך, וכן הוא אומר (שמות לה) וכל אשה חכמת לב בידיה טוו".
וכי לא מצא רבי אליעזר לנכון אלא להקניט אותה אשה חכמה?
אלא שדרשו במסכת סוטה דף יא ע"א: "ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך - רבי אלעזר אמר: בפה רך".
כמו כן נוטריקון: בפלך - בפה לך.
אין דרך האשה להאבק על שלה אלא כל מעשיה ודיבור פיה להעניק ולתרום.
"אין דרכה של אשה לעשות מלחמה" (מסכת קידושין דף ב ע"ב).
"איש דרכו לכבש, ואין אשה דרכה לכבש" (מסכתות יבמות דף סה ע"ב; וקידושין דף לה ע"א).
וזהו שדרש רבי אליעזר "וכל אשה חכמת לב בידיה טוו". כי נאמר במעשה המשכן (שמות פרק כה, ב-ג) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי. וְזֹאת הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאִתָּם.
מֵאִתָּם – מעצמם, שהנודב כאילו תורם מגופו. ותרומה זו שייכת במיוחד לנשים.
וזהו שכתוב (שמות לה, כב) וַיָּבֹאוּ הָאֲנָשִׁים עַל הַנָּשִׁים. הנשים עיקר, והאנשים תוספת עליהן.
ואילו עוון מעשה העגל היה היפוכו של תרומת המשכן. והנשים לא השתתפו בו.
כך מפורש בבמדבר רבה (וילנא) פרשה כא פסקה י:
"ותקרבנה בנות צלפחד, אותו הדור היו הנשים גודרות מה שאנשים פורצים, שכן את מוצא שאמר להן אהרן (שמות לב) פרקו נזמי הזהב אשר באזני נשיכם ולא רצו הנשים ומיחו בבעליהן שנאמר ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב וגו' והנשים לא נשתתפו עמהן במעשה העגל".
ובשיר השירים רבה (וילנא) פרשה ד:
"אית דאמרי נשי דור המדבר כשרות היו, כיון שהגיעו לאותו מעשה עמדו ונמלכו עצמן ולא נתנו כלום מנזמיהן למעשה העגל".
וכן אמרו במדרש על הפסוק (קהלת ז, כח) אדם אחד מאלף מצאתי ואשה בכל אלה לא מצאתי, שהמדובר במעשה העגל.
וענה רבי אליעזר לאותה אשה חכמה שכשם שבמעשה המשכן הנדבה לא היתה שוה, כך גם במעשה העגל לא היה עוון כולם שוה.
כדברי רש"י (מסכת מגילה דף כט ע"ב) "היא לא היתה שוה בכולן, אלא איש כפי נדבתו, שנאמר ויבאו האנשים על הנשים כל נדיב לב וגו' (שמות לה)".
וכהמשך דברי הגמרא, יומא דף סו ע"ב: "איתמר, רב ולוי: חד אמר: זיבח וקיטר - בסייף, גפף ונישק - במיתה, שמח בלבבו - בהדרוקן. וחד אמר: עדים והתראה - בסייף, עדים בלא התראה - במיתה, לא עדים ולא התראה – בהדרוקן".
