ונמנעו מלברך בשם
מנחות קט ע"ב
"אותה שנה שמת שמעון הצדיק, אמר להן: שנה זו הוא מת. אמרו לו: מנין אתה יודע? אמר להן: כל יום הכפורים נזדמן לי זקן אחד לבוש לבנים ונתעטף לבנים ונכנס עמי ויצא עמי, שנה זו נזדמן לי זקן אחד לבוש שחורים ונתעטף שחורים ונכנס עמי ולא יצא עמי. לאחר הרגל חלה שבעת ימים ומת, ונמנעו אחיו הכהנים מלברך בשם".
מדוע נמנעו הכהנים לברך בשם המפורש? וכיצד נמשך הדבר מהמעשה שתואר בסמוך?
אלא שאמרו במסכת סוטה דף לח ע"א:
"כה תברכו את בני ישראל - בשם המפורש, אתה אומר: בשם המפורש, או אינו אלא בכינוי? ת"ל: (במדבר ו) ושמו את שמי, שמי המיוחד לי; יכול אף בגבולין כן? נאמר כאן ושמו את שמי ונאמר להלן (דברים יב) לשום את שמו שם, מה להלן בית הבחירה, אף כאן בבית הבחירה".
מבואר שהברכה בשם המפורש נעשית רק במקדש, כי דוקא שם מתקיים הפסוק ושמו את שמי על בני ישראל.
ואותו שֵׁם הוא התגלות השכינה שהיתה במקדש. כמו שאמרו בפסיקתא זוטרתא (לקח טוב) (שמות כ, כא) בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ. מיכן שאפילו יחיד משרה שכינה בזכותו".
ואמרו בבמסכת חגיגה דף טז ע"א: "דרש רבי יהודה ברבי נחמני, מתורגמניה דריש לקיש: כל המסתכל בשלשה דברים עיניו כהות... – המסתכל בכהנים בזמן שבית המקדש קיים, שהיו עומדין על דוכנן ומברכין את ישראל בשם המפורש".
והתוספות בד"ה נזדמן לי זקן הביא מהירושלמי שאותו הזקן שנכנס עם שמעון הצדיק היה התגלות השכינה.
משמעות דברי שמעון הצדיק היתה איפוא, שעד עתה היה גילוי השכינה יוצא עמו מבית קדשי הקדשים, אך מעתה ואילך "נכנס עמי ולא יצא עמי".
וכיון שאין השכינה שורה, ואין הקב"ה מזכיר את שמו, גם הכהנים אינם מזכירים אותו בנשיאת כפיהם.
