ובלבד שיכוון את לבו / הרב דוב ברקוביץ

מנחות קי ע"א

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון

הכלל של "אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון את לבו לשמים" מאתגר את הדווקאיות הכרוכה בדיני עבודת המקדש בירושלים, אך לכך יש סיבה מהותית. סיום למסכת מנחות

אנו מסיימים כעת את מסכתות זבחים ומנחות, היחידה התלמודית העוסקת בעבודת המקדש. רבי יהודה הנשיא בחר לסיים במילים מפתיעות: "אחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוון אדם את דעתו לשמים". מה טמון בקביעה זו - לאחר יותר מעשרים פרקים שהתמקדו בחובה לדייק בפרטי פרטיה של עבודת המקדש המעשית?

מתוך ההקשר נשמעת נימה של ערכים סוציאליים: "נאמר בעולת הבהמה 'אשה ריח ניחוח', ובעולת העוף 'אשה ריח ניחוח', ובמנחה (של סולת) 'אשה ריח ניחוח' – ללמד אחד המרבה וכו'". קרבנות בהמה היו מנת חלקן של משפחות מבוססות; העניות יותר היו מביאות מנחות. הטבע האנושי נטה בוודאי לראות את הקרבת הבהמה כ"שווה" יותר בגלל היותה בעלת דמים יקרים ביחס למנחת הסולת "הדלה".

בהקשר זה משמעו של הכלל "ובלבד שיכוון אדם את דעתו לשמים" הוא: "אחד בעל האמצעים ואחד עני ורש - ובלבד שיכיר שיסוד מחייתו וקיומו מבורא העולם הוא". יתר על כן: לעתים העושר מעוור עיניהם של עשירים מלראות את שורש ברכתם; העני לעומת זאת מכיר את ערכה של כל פרוסת לחם, חש את חייו ככלי לשפע, ומוכן בשל כך להקריב אף את היקר מפז לא-להיו. על רקע זה נאמר (קד ע"ב):

אמר רבי יצחק: מפני מה נשתנה מנחה שנאמר בה – 'נפש (כי תקריב קרבן מנחה לה'' – ויקרא ב, א)?
אמר הקדוש ברוך הוא: מי דרכו להביא מנחה? עני! מעלה אני עליו כאילו הקריב נפשו לפניי.
 

כמות של תורה

באותה רוח שב עניין "אחד המרבה ואחד הממעיט" כמרכיב בסיסי בעבודת האדם כמה דפים לפני כן, בדיון על אודות עריכת לחם הפנים על השולחן בבית המקדש. מהפסוק: "ונתת על השולחן לחם פנים לפני תמיד" (שמות כה, ל) הוסק שקיימת חובה שלא יהיה מצב שבו השולחן יהיה ריק מלחם הפנים. מדי שבת בשבתו הכוהנים חייבים למשוך את החלות שהיו על השולחן כאשר כוהנים אחרים מניחים את החדשות, כך שלא יהיה אפילו "טפח" פנוי בין המערכות.

רבי יוסי חולק על פירוש מחמיר זה שניתן לביטוי "תמיד", וסבור ש"התמידיות" מתייחסת לרציפות הימים – שלא יהיה יום ללא עבודת השולחן במקדש. על כן פסק (צט ע"א):

אפילו סילק את הישנה שחרית, וסידר את החדשה ערבית – אין בכך כלום. אלא מה אני מקיים 'לפני תמיד'? שלא ילין (בלילה) שולחן בלא לחם.

על בסיס דברי רבי יוסי מסיקה הגמרא מסקנה מרחיקת לכת בחובת האדם להגות בתורה תמיד על פי הנאמר "לא ימוש ספר התורה מפיך". על בסיס הבנת רבי יוסי כוונת הכתוב היא שלא יעבור יום ללא לימוד תורה – "אפילו לא למד אדם אלא פרק אחד שחרית, ופרק אחד ערבית, קיים מצוות 'לא ימוש'". באופן יותר מחודד רבי שמעון בר יוחאי חותר לעבודה תמציתית אך הנוגעת במהות – "אפילו לא קרא אלא קריאת שמע שחרית וערבית קיים לא ימוש" – והעיקר שלא יהיו דברי תורה כמשא על האדם, כחובה מוחצנת, אלא כביטוי של פניית לב לשמים.

דברים אלו מיישמים את העיקרון של "אחד המרבה ואחד הממעיט" - הפעם בחיי הרוח. ישנם המקדישים את חייהם לאגור נכסי רוח ואחרים המקדישים את עצמם למימוש ברכת כוחות החיים, שלהם ושל הבריאה, ואין זמנם פנוי במשך רוב שעות היום לעיסוק בדברי תורה. שמא מישהו יאמר שרצויים אלו העשירים בעבודתם לפני ה' יותר מאלו? על כך נאמר שהמבחן של עבודה תמימה העולה כ"ריח ניחוח" לשמים הוא "כוונת הדעת".
 

פסולי בית חוניו

הבירור הנוקב של עקרון "ובלבד שיכוון אדם את דעתו לשמים" נמצא בהקשר שניתן לו בסוגיה האחרונה במסכתנו. כמאתיים עד מאתיים חמישים שנה לפני חורבן בית המקדש השני הוקם מקדש יהודי במצרים. שתי מסורות מובאות בגמרא בתיאור האירוע המיוחד. המכנה המשותף שבהן הוא שמדובר בסיפור של קנאת אחים – חוניו ושמעי – על ירושת הכהונה הגדולה. במסורות טמון הרמז שהשחתת צלם הכהונה היא נקודת הראשית שבחורבן. כך או כך, מסופר שחוניו ברח מאחיו הכוהנים שביקשו לעשות בו שפטים, וכדי לשמור על האצטלה שביקש לעצמו הקים מקדש במצרים והקריב בו קרבנות. שתי המסורות חולקות אם המקדש הוקם לשם ה' או לשם עבודה זרה. הגמרא מעדיפה את תיאור "מקדש חוניו" כמקום שבו הקריבו יהודים ומצרים קרבנות לשם ה'.

המשנה קובעת ש"הכהנים ששימשו בבית חוניו לא ישמשו במקדש בירושלים, ואין צריך לומר – לדבר אחר" (לשם עבודה זרה). יחד עם זאת נקבע שכוהני בית חוניו לא נפסלו מלקבל את חלקם בקרבנות שהוקרבו בבית המקדש שבירושלים.

הלכה זו מבחינה בין כוונת הלב לבין מעשה העבודה. מחד, כוונתם של כוהני בית חוניו הייתה טהורה - מבחינתם עבדו הם את ה' א-להי ישראל - ופעלו מתוך מחויבות אישית לשרת במקדש לשם שמים. על כן לא הוצאו מכלל הכהונה ואף ניתנו להם "מתנות כהונה", מה שמבטא את מעמדם המיוחד של הכוהנים בין שבטי ישראל. מאידך, הם פגעו ביסוד המעשי של השירות, שהרי המזבח בבית חוניו לא היה מזבח ה' כלל ועיקר. על כן נפסלו מלעבוד במקדש בירושלים.

על רקע הבחנה זו נשאלת שאלה על אודות כהן שעבד במקדש של עבודה זרה. האם כהן שעבד במזיד לשם אליל וחזר בתשובה יוכל לעבוד במקדש ה'? על כך חולקים רב נחמן ורב ששת. שני החכמים סברו שהעיקר בעבודה הוא יסוד ההתכוונות. רב נחמן סבר שתשובת הכהן מטהרת את נפשו, מסלקת מהדעת את פגמה ועושה אותו כאדם חדש. רב ששת סבר שדעת הכהן נפגמה ושאי אפשר לעקרו משורש הכהונה שהוא מחויב לו, הקבלה המוחלטת של מלכות ה' כמציאות המחיה את העולם כולו.

הגמרא מלמדת שלפי רב ששת גם אם הכהן לא ממש עבד, לא שחט קרבן ולא זרק דם על המזבח, ורק הביע את אמונתו באל זר - הבעה פיזית בהשתחוויה, ואף הצהרה מילולית – הכהן חילל את קדושתו. שורש כל פעולה של כהן, גם עבודתו המעשית, נמצאת בהתכוונותו – לטוב או לרע.
 

עבודה בכל מקום

דא עקא. בכך שהמשנה משתמשת בלשון "במקדש בירושלים" משתמע שקיים "מקדש" אחר, זה שבמצרים. זהו עוקץ של בירור נוסף – מה דינו של יהודי שנדר להקריב קרבן בבית חוניו? קובעת המשנה: "יקריבנה (לכתחילה) במקדש (בירושלים); ואם הקריבה בבית חוניו – יצא. רבי שמעון אומר: אין זו עולה". מלשונו של רבי שמעון משתמע שכוונת הביטוי "יצא" בשיטת תנא קמא היא "יצא ידי חובת קרבן עולה". אך הגמרא מפרשת את המשנה במובן של "יצא ידי חובת נדרו". יחד עם זאת הוא חייב כרת משום העלאת קרבן לה' מחוץ לבית המקדש בגין הקרבת קרבן עולה ב"בית חוניו".

לאור זאת יש לתמוה על אחת מהנחות היסוד של מסכתות זבחים ומנחות: אם העיקר בעבודה הוא "שיכוון אדם את דעתו לשמים", מהו הפסול בהעלאת קרבן לה' בבית מקדש באלכסנדריה אם הוא נבנה לשם שמים? ועוד - מאז חורבן בית המקדש יהודים מתכנסים בכל מקום בעולם לעבוד את עבודתם בתפילה. התלמוד בפרק שלישי במסכת מגילה אף קבע שבית כנסת שבו מתכנסים לשם עבודה שבלב הנו "בית מקדש מעט" - יש בו השראת השכינה. למה עבודה שבדיבור שעיקרה בלב אפשרית בכל מקום, אך עבודה שבחומר שעיקרה בלב אפשרית רק במקום אשר יבחר ה' לשכן שמו שם, כלומר בירושלים?!

הגמרא רואה את בית חוניו כביטוי לדברי הנביאים שיבוא יום שבו הכרת ה' כבורא העולם תהיה מציאות נפוצה בין האומות. על אף שעדיף שלא יהודים יבואו למקדש ה' בירושלים, מותר להם לתת ביטוי תמים לאמונתם בהקרבת קרבנות בכל מקום. מה אם כן מהווה ייחודה של עבודת ישראל בבהמה, בעוף ובמנחה דווקא במקדש בירושלים?

בשאלה זו טמונה משמעות הכינוי "מקום" לקדוש ברוך הוא. מהו "מקומו של עולם"? בורא שמים וארץ הקיים מעבר לכל מגבלות מקום, זמן ונפש – בוחר בארץ, בירושלים ובהר. סודו של פלא זה הינו החיבור בין חומר לרוח, בין גוף לנפש.

מחד, בהבאת ארון ברית ה' א-להי צבאות לקרב עם הפלשתים נתנו זקני העם ביטוי לתובנה שהארון והכרובים שעליו מגלמים בחומר את מציאות הבורא בעולם. בכך הפכו אותם לחפצי עץ וזהב, אביזרים של עבודה זרה. מאידך, כאשר העם מאמין בה', אך כמי שנמצא בשמים ולא בארץ, "אחרות" במובן של קדושה נצחית שאין לה מגע ישיר עם עולם החומר – ועל כן מאמין גם במתווך שייקח את מקומו של הבורא בקרב הארץ – גם מתווך זה הנו אביזר של עבודה זרה.
 

רק ליד הלוחות

הגלות הראשונה בסוף ימי הנביאים באה על עם ישראל בגלל שלא הצליחו לראות מעבר לפתרון של פסל כזה או אחר, בהבנת החיבור בין רוח לגוף, הפלא של ישות ללא גבול - "האנכי" של החיות - השורה בגבולות היש. אחת המתנות שהבורא העניק לצלמו היא יכולת "הראייה", כלומר ראיית החומר באופן המשליך אל מעבר קיומו המצומצם, אל עבר היש שבלא גבול. היכולת לראות את הרוח שבגוף, את הגוף כנותן מימוש לרוח, את הרוח הכוסף לחיות הגוף ואת הגוף הנזקק לחיות הרוח.

האם נוכל לראות את היש הנברא באופן הזה?

קל יחסית לעבוד את הבורא בדעת ובכוונת הלב, בדיבור ובשירת הלל. קשה, כמה קשה, לעבוד את ה' מתוך ההכרה שהחומר הוא מרכבה לרוח, שהקיים בתוך גבול מקרין על האין סופי. הסכנות שם גדולות בהרבה, והעיוורון עוד יותר.

החיוניות של החומר נמצאת בכל מקום, היא מפתה, היא מבלבלת את הדעת ואת כוונת הלב. על כן יש לעבוד עבודה בחומר, עבודת הקרבן, רק במקום שנמצאים בו לוחות הברית, העדות לירידת השכינה לעולם. רק בהם טמונה החכמה הא-להית המקנה לאדם את יכולת הראייה – לא להתבלבל ולא להיסחף לעבודות זרות למיניהן.

אפשר לעבוד את ה' בחיוניות היש החומרי, ודרכה להיות קשור עם מה שמעבר למקום, לזמן ולנפש – רק אם העובד עומד תמיד מול ארון שיש בו תורה שירדה לעולם מה"אנכי" של החיות.