אשתו כגופו / הרב דוב ברקוביץ
מנחות צג ע"א
פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון
אין רומנטית יותר מהקביעה כי הקשר בין איש לאישה הוא אחדות מלאה, כפי שמשתקף בביטוי 'אשתו כגופו'. מן העבר השני, אפשר לראות את הקביעה הזו כשתלטנות גברית
הביטוי "אשתו כגופו", המופיע בדפים שנלמדו לאחרונה, מעסיק אותי במשך שנים, וסביר להניח שיעניין רבים מהקוראים. להתבוננות בו מוקדש המדור הפעם.
המשנה (דף צג ע"א) קבעה:
הכל סומכין -
חוץ מחרש שוטה וקטן
וסומא ועובד כוכבים
והעבד והשליח והאישה.
סדר הדוגמאות של מי שאינו "בר סמיכה" עובר, כבמשניות רבות, מהחידוש הקטן אל החידוש הגדול. "חרש שוטה וקטן" אינם בני דעת, ועל כן אינם חייבים במצוות כלל ועיקר. בהתקדמות לאורך רשימת המשנה הקבוצות נעשות יותר ויותר ראויות לסמיכה; במקביל, חידושה של המשנה ש"אינם סומכים" נעשה חד וחריף יותר. כך, מקרה "האישה" מהווה החידוש המשמעותי ביותר.
הדוגמה של "השליח" מסבכת את הבנת המשנה. אותו "שליח", אם הוא בר דעת ומחויב במצוות, יהיה חייב בסמיכת קרבן כשיהיה זה קרבנו שלו. אזכור "השליח" מלמד שהמשנה אינה עוסקת כאן באדם המביא את קרבנו – אלא בשאלת סמיכת הידיים על קרבנו של אחר כדי להוציא אותו ידי חובה.
על רקע זה הגמרא מסבירה את דרגות "החידוש" ההולכות ומתחדדות בשלוש הדוגמאות האחרונות – "עבד (שאינו יהודי), שליח ואישה". ברור שעבד שאינו בר מצוות מצד עצמו לא יוכל לסמוך במקום אדונו, אבל היות ש"שלוחו של אדם כמותו" יש להניח שאכן השליח יוכל להוציא את משלחו ידי חובה. הגמרא מסבירה שחידוש גדול עוד יותר הינו ש"האישה" אינה יכולה לסמוך עבור בעלה, שהרי "אשתו כגופו". למרות זאת פסיקת המשנה היא שאישה אינה מוציאה את בעלה ידי חובת הסמיכה.
חובת סמיכה איננה דומה לחובת מצוות באופן כללי. הסמיכה הינה מעשה מיוחד, מעשה שהמביא קרבן חייב לעשות בגופו הוא. סמיכת הידיים על ראש קרבן מגלמת את החלפת זהויות המקריב והקרבן. סמליות בסיסית זו קובעת שהכלל המשפטי המקובל ש"שלוחו של אדם כמותו" אינו תקף כאן. אך דווקא דוגמת האישה היא המבססת את העיקרון שהמשנה מעוניינת לקבוע בעניין הסמיכה. הנה, למרות האחדות הגופנית כמעט בין איש לאישה, המגולמת בקביעה "אשתו כגופו", ידי אשת בעל הקרבן אינן יכולות לבוא במקום ידי בעל הקרבן עצמו. כל אחד חייב להביא את עצמיותו למעשה הסמיכה.
גופיה הוואי
אסכם את הנאמר במקומות נוספים בתלמוד על אודות הכלל "אשתו כגופו".
במסכת ברכות (דף כד) נידונה החובה המחמירה בעניין צניעות האדם בשעה שהוא קורא קריאת שמע שעל המיטה לפני השינה:
שנים שישנים במטה אחת, מהו שזה יחזיר פניו ויקרא קריאת שמע וזה יחזיר פניו ויקרא קריאת שמע?
במחלוקת שבין החכמים בעניין זה רב יוסף טוען שהמקרה של איש ואישה הינו קל יחסית היות ש"אשתו כגופו – אחר, לא". משמעו של הביטוי הוא של יצירת תחושת הרגל המעמעמת מתח מיני, תחושת אינטימיות של חיים בצוותא המאפשרת קרבה פיזית תמידית ללא התעוררות תמידית של יצרים.
דוגמה נוספת נמצאת במסכת כתובות (דף סה) בדיון על אודות תשלומים המגיעים לבעל בגין נזקים הנגרמים לאשתו. המשנה קבעה שכאשר אדם בייש אישה מגיעה תשלום ה"בושת" לבעלה. בגמרא שם נשאלת סדרה של שאלות המבררות את אופייה של הקרבה המיוחדת שחש איש כלפי אשתו.
יריקה על אדם נחשבת כאב טיפוס של "המבייש את חברו". פסק רב פפא שהיורק על בגד חברו אינו חייב לשלם בושת – יריקה המחייבת תשלום בושת חייבת לנגוע בגוף האדם. לעומת זאת, כאשר יורקים על אשתו של אדם, הוא עצמו חש ביזיון. הגמרא מנסה להשוות זאת למקרה אחר של בושה עקיפה, ודוחה ומבהירה: "אשתו גופיה הוואי".
דוגמה זו מוסיפה לנאמר בהלכות קריאת שמע. לאינטימיות הקיימת בחיי איש עם אשתו יש השפעה רגשית עמוקה בנפשו. מתוך כך הוא יחוש את הפגיעה באשתו כפגיעה בו. אין אשתו נחשבת כ"אחר", כקרובת משפחה. קרבת האישות איננה כקרבה הרגשית הנוצרת בקשרי משפחה אחרים. הביטוי המסכם את בירור הגמרא אומר זאת בחדות – לא כתוב "אשתו כגופו" ב"כ" הדמיון, אלא בשיא הפשטות – "אשתו גופיה הוואי".
במסכת בכורות (דף לה) נידונה השאלה למי מותר להעיד שאדם מסוים הינו בכור. מובאת שם מחלוקת אם מותר לבני משפחתו להעיד על כך, שהרי אין מדובר בעדות רגילה בבית דין. ועוד – ייתכן שעניין אישי שכזה מוכר רק לקרובים ביותר. רבי יהושע בן קפוסאי סובר ש"צריך שניים מן השוק להעיד"; רבן שמעון בן גמליאל אומר: "אפילו בנו או בתו". מסקנת הגמרא היא: "והלכתא כרבן שמעון בן גמליאל. ודווקא בנו ובתו, אבל אשתו לא. מאי טעמא? אשתו כגופו".
הזיהוי של האיש והאישה כאן הינו מוחלט. באופן כללי קרובים פסולים להעיד, אך אם כבר קיים היתר שבן או בת יעידו סימן שעדות זו אינה ככלל העדויות. מדובר בהצהרה של ידע אישי, משפחתי. אם כן למה לפסול את האישה? מפרשי הגמרא מסבירים שדברי אישה כלפי בעלה הם כדברי האיש על עצמו. בכך, העיקרון של "אשתו כגופו" מניח את קיומו של רובד של האחדה מוחלטת בין איש ואישה.
האמירה השורשית בבירור משמעו של "אשתו כגופו" בהקשר זה הינה השמועה המדריכה את האיש לחיות עם אשתו מתוך תודעה זו. בדיון המרכזי במצוות פריה ורביה במסכת יבמות (דף סב) נאמר:
תנו רבנן:
האוהב את אשתו כגופו
והמכבדה יותר מגופו
והמדריך בניו ובנותיו בדרך ישרה
והמשיאן סמוך לפירקן –
עליו הכתוב אומר
'וידעת כי שלום אהלך'".
אמירה זו מעבירה את עוקץ הכלל מההקשר ההלכתי-משפטי לרובד קיומי ראשוני ביותר בחייו של גבר. התיקון של גבר בחיי אישות הינו תיקון הצורך הבסיסי של כבוד, של הנכחת עצמיותו בבית על ידי תחושת זכות הכרעה בלעדית בענייני הבית, צורך המגיע לעתים למעשי שליטה בבני ביתו ואף לכיבוש אשתו תחתיו. מול מציאות זו נדרש הגבר להמתיק את צורך הכבוד האישי על ידי הצפת תודעה קיומית אחרת השורה בשורש אישיותו, התחושה שאשתו הינה חלק מעצמיותו - ועליו לכבדה אף במקום שלא היה מכבד אפילו את עצמו.
לאחר הסקירה הקצרה בשימוש עקרון "אשתו כגופו" בתלמוד ניתן לומר שהוא מהווה ביטוי אנושי לנאמר בסיפור גן עדן:
וַיֹּאמֶר הָאָדָם: זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי
לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִיש לֻקֳחָה זֹּאת.
עַל כֵּן יַעֲזָב אִיש אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ
וְדָבַק בְּאִשְתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָר אֶחָד (בראשית ב, כג-כד).
אישה כגופה?
על רקע הדברים מתעוררת שאלת יסוד בסוגיה זו בהקשרם של השינויים המגדריים המתרחשים סביבנו ובתוכנו: האם בהלכות עדות, בושת, קריאת שמע על המטה וסמיכת ידיים על קרבן נכון יהיה לנסח גם כלל הפוך – "אישהּ (האיש שלה) כגופה"?
בהקשר של הנדרש בזירה החברתית-קהילתית נדמה שיש מקום לדון באפשרות זו. אך עומדת בפנינו שאלה נוקבת: מהו מקומם של יסודות קיומיים ראשוניים בנפש האדם בקביעת הלכות התקפות בזירה ציבורית? חדותה של השאלה נובעת מבירור קיומי שיש לערוך ללא נטיות ופניות לתקינות פוליטית. האם בעומק הקיומי של חיי אישה עם בעלה קיימת תודעה של "אישהּ כגופה" כמו שקיימת תודעת "אשתו כגופו" אצל גברים רבים? האם עצם החוויה המכוננת של "אישהּ כגופה" אינה מניחה את קיומו של "אחר" כחלק בסיסי באינטימיות ובשורש חוויית קשר האישות?
הרהרתי רבות בספרי האחרון "מקדש החיים: זוגיות, משפחה וסוד עץ החיים" (הוצאת קורן) בשאלת ההדדיות שביסוד ההאחדה של איש ואישה בחיי נישואין. אביא כמה קטעים מהספר, המשלבים את דברי הרבנית רבקה שפירא עם דבריי:
בדומה לנהר היוצא מעדן להשקות את הגן, גם האיש והאישה בסיפור גן עדן נוצרו במצב ראשוני של אחדות המתפתח למצב של היפרדות. זיכרון האחדות הראשונית ימשיך להתקיים בנפשות האיש והאישה גם אחרי שהופרדו זה מזה, שהרי כך הם נוצרו; ואולם היא תתגלה לכל אחד מהם באופן שונה לחלוטין.
הבחור נכנס לחיי הנישואין בלב פתוח ועם רצון עז שמשהו טוב יקרה; ואולם שלא בידיעתו, לבו עדיין חסום. במהלך התהוות הקשר הוא מתחיל לגלות שהחיים בתוך הקשר שונים מאוד ממה שהעלה בדעתו; הוא מגלה מציאות מבורכת של חיי שותפות מעשית. החוויה החדשה הזו מעלה ממעמקי נפשו רצון עמום וקמאי: את השאיפה להאחדה, ליצירת חוויה של "אחד" עם אשתו. ברבות השנים הופך רצון זה לאידיאל מרכזי בחייו בכלל ובקשר הזוגי בפרט. על כך יכול גם אני עצמי להעיד.
לעומת זאת ביסוד רצונה של הבחורה בקשר שלה עם חתנה הטרי נמצאת מציאות שונה: השאיפה ל"יחד", לשיתוף פעולה, לשילוב מערכות על מנת לבנות את החיים באופן ממשי. בעבור האישה, שלא כמו אצל בן זוגה, ברכת ההתקשרות וחכמת התהוותה אינן גילוי חדש; אדרבה: היא פועלת ושואפת ליצור את מרקם החיים שלה ושל בן זוגה מתוך הכרת הברכה שבקשר.
כך נולד האתגר הראשון בעבודת החיים המשותפים של בני הזוג: איך לחבר את השאיפה ל"אחד" עם השאיפה ל"ביחד". בעבור האישה ממשיך האיש להיות "בן זוג". זהו הביטוי הפנימי המתאר במדויק את האופן שבו תופסת היא מצב של שותפות, של ה"ביחד", של שני אנשים נפרדים הלומדים להשתלב זה עם זה ולפעול כצמד. ואילו בעיני האיש בת זוגו היא "אשתו", "עצם מעצמי, ובשר מבשרי".
הבחור-האיש המתבגר חווה את תחושת האחדות בקשר עם אשתו כמציאות המתרחשת כולה בתוכו, בלבדיות שלו, מה שמוליד בו תחושה של התרחבות אישית ומעניק לו סיפוק רב – על אף שלאמתו של דבר הוא עדיין נמצא בגבולות הצמצום של עצמו. מתוך כך לעתים קרובות הוא מגיע למפגש עם אשתו מתוך תחושה של "איני צריך כלום – מלבד זה שתהיי שלי".
תחושה זו אינה נובעת מהיותו אדם בלתי מוסרי; נהפוך הוא: הוא עשוי להיות אפילו הצדיק שבצדיקים, אלא שבשלב זה של התפתחותו האישית הוא עדיין אינו לגמרי מודע לכך שברכתו תגיע אליו במלואה מתוך ההתקשרות של החיים המשותפים עם אשתו שבהם חכמת ה"ביחד" תבנה בית. הבחורה-האישה, לעומת זאת, באה למפגש עם הבחור-האיש כאשר מצב ה"יחד" הוא מציאות המוכרת לה. חיוניות הקשר עם ה"אחר" ברור לה, כך היה מאז ומעולם, והאתגר המרכזי שלה הוא בניית ה"יחד" החשוב ביותר בחייה עם מישהו שכרגע עודנו זר לה.
