עטינים
מנחות פו ע"א
"עוטנו בבית הבד עד שילקה".
פירש רש"י (כת"י):
"עוטנו – על שם מעטן, שמאסף בו את הזיתים".
וכך פירש רש"י ביתר פירוט בפסוק (איוב כא, כד) עֲטִינָיו מָלְאוּ חָלָב:
"לשון משנה הוא (מנחות פו ע"א) עוטנו בבית הבד. צוברים הזיתים יחד ושומנן מתעגל ומתאסף לתוכו כדי שיהא מוכן כשעוצרו בבית הבד ואותו כלי שצוברין אותו כדי להאסף שמנו לתוכו נקרא מעטן אף כאן חלבו ולחלוחו ושומנו נקרא עטיניו".
לפירושו 'שמתאסף לתוכו', המשמעות היא משורש עטה, כמו בישעיהו סא, י מְעִיל צְדָקָה יְעָטָנִי.
אבל הרלב"ג באיוב שם פירש: "עטיניו - הם הַשָּׂדַיִם". וכשמוש המילה היום.
גם פירוש זה מתקשר עם לשון המשנה.
במדור לשון שבמהדורת שטיינזלץ הובא שעוטנו הוא מהשורש בערבית عطن – עטנ, שפירושו ריכוך. בזה גם מבואר היטב המשך המשנה "עד שילקה" – עד שיתרכך לגמרי.
וגם עטיני הבהמה נקראים כך על שם רכותם. זו לא רכות משורש רככ שמשמעותה רכות עד כדי פריכה ושבירה, אלא רכות של גמישות בלבד, רכות אלסטית עם חוזק מקריעה. וכמו תצורת הזיתים אחר כבישתם.
