גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון תשס"ה, מדור "עלי הדף"
מסכת מנחות
דף פב ע"א 

בענין השתמשות במעשר כספים לצורך מצוות שהאדם חייב בהן

שנינו במשנה (פב ע"א) שלמדים מקרבן פסח: "מה פסח דבר שבחובה, ואין בא אלא מן החולין, אף כל דבר שבחובה אין בא אלא מן החולין, לפיכך: האומר 'הרי עלי תודה', 'הרי עלי שלמים', הואיל ובאין חובה, לא יביאו אלא מן החולין".

כלל זה ש"כל דבר שבחובה אין בא אלא מן החולין" פירושו: שכל דבר שבחובה - שמחוייב בקרבן מחמת איזו סיבה שהיא, הן כשנתחייב מאליו, כגון חטאת ואשם, עולת ראיה ושלמי חגיגה, והן שהאדם עצמו התחייב בהם בנדר, כמו במשנתנו: תודה ושלמים, אינו בא אלא מן החולין - משלו, ולא ממה שהוא כבר מחוייב ועומד, שלא יהיה בהם צד לגבוה כלל, כגון ממעות מעשר שני וכדומה.

מדין זה הוציא המהרי"ל (שו"ת מהרי"ל סי' נו אות ז) לענין מצות מתנות לאביונים - שאין ליתנו ממעות מעשר, וז"ל: "שאלה... אם אדם יוצא מצות מתנה לאביונים במה שנותן להם מעות של מעשר, מי אמרינן כיון דהמעשר בלאו הכי שייכא להם לא יצא, דהא נותן להם משלהם, או דלמא עיקר תקנה כדי לשמחן, אם כן יצא... כי אינם מקפידין אם נותן להם מעשר אם לאו, רק שהם שמחים, וטובת הנאה של מעשר הוא של בעלים, וכשנותן לזה העני ולא לאחר - אז הוי ליה שמחה". והשיב: "עניית דעתי נוטה, דלא נפיק במעות מעשר, כיון דתקנתא דרבנן היא הוי דבר שבחובה, ונמצא זה פורע [חובו] ממעשרו ואין לו בו אלא טובת הנאה, ויש מרבותינו דפסקו דאינו ממון (ולדידם אינו נותן כלום - כשנותן ממעות מעשר), ואפילו למ"ד ממון, דבר שבחובה וכל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין", וכן הביא השל"ה הק' (מס' מגלה פרק נר מצוה) לענין משלוח מנות ומתנות לאביונים ולענין מנהג נתינת מחצית השקל שאין ליתנם ממעות מעשר, כי כל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין.

כיוצא בשאלה זו מביא הרמ"א (יו"ד סי' רמט ס"א) בשם המהרי"ל (הל' ר"ה): "ואין לעשות ממעשר שלו דבר מצוה, כגון נרות לביהכ"נ או שאר דבר מצוה, רק שיתננו לעניים", ומדברי הדרישה (אות א) וביאור הגר"א (סק"ד) משמע שמקור לכך הוא הכלל האמור, שכל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין. לעומת זה מביא הדרישה (שם ומובא גם בש"ך סק"ג) וכן בהגהות המהרש"ל על הטור (שם) בשם תשובת מהר"ם מוירזבוק (הוזכר כ"פ בספרי המהרש"ל, וכן הרמ"א מזכירו לפעמים [ראה או"ח סי' תער"ב ד"ה סק"ד ועוד], ונזכר גם בשם ר' מנחם מעיל צדק): "אשר שאלת לקנות ספרים מן המעשר, כך אני רגיל להורות לבני אדם, כל מצוה שתבוא לידו, כגון להיות בעל ברית, או להכניס כלה לחופה וכיו"ב, וכן לקנות ספרים ללמוד בהן ולהשאילן לאחרים ללמוד בהן, אם לא היה יכולת בידו ולא היה עושה אותה מצוה, יכול לקנות מן המעשר".

ובפשיטות נראה שיש בזה מחלוקת, כי לדברי המהר"ם אפשר לעשות כל מצוה שתבא לידו במעות מעשר, אכן כבר כתב הבאר הגולה (שם) על דברי הרמ"א - "ואין לעשות ממעשר שלו דבר מצוה..." - "פירוש, שבלאו הכי מחויב עכ"פ לעשות מצוה זו, ורוצה לפטור עצמו ממנה במעשר - אינו רשאי, אבל אי רוצה לעשות בו מצוה שאינו כבר מחויב - רשאי". ולפ"ז יתכן שהמהרי"ל מיירי במצוה כשכבר היה מחויב בה, כגון שנדר לתת נרות לביהכ"נ, ובאופן זה אין להשתמש במעות מעשר, כי כל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין, ואילו דברי המהר"ם הם במצוות שאין לו חובה בהם, ורוצה לעשותם, שמותר לעשותן במעות מעשר.

אמנם בעיקר הדבר העיר החתם סופר (בתשו' יו"ד סי' רלא) שבמהרי"ל מצינו שכתב: "והנותנין מעשר שלהן לעשות נרות להדליקם בשעת התפלה, שלא כדין עושין, כי המעשר שייך לעניים", הרי סיבה נוספת לאיסור זה, כי מעות מעשר שייך לעניים, ואין לשנותם למטרה אחרת, ואשר על כן גם במצוה שאינו מחויב בה, אסור לקחת בשבילה מכסף זה, כי יש בכך משום גזל עניים.

ויצויין, שגם בדברי המהרי"ל לענין מתנות לאביונים מבואר כן, כי מעות מעשר שייך לעניים - וזהו יסוד המצוה, ולא נשאל אלא לענין מתנות לאביונים - שמצותה היא גם בנתינה לעניים, אם יוצאים מצוה זו במעות מעשר, וגם בזה פסק לאיסור, מחמת הדין שכל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין, ואילו לגבי שאר מצוות לא צריכים לטעם זה, כי ממילא אסור לקחתם מכסף מעשר, שלא יגזול את העניים.

מאידך, הרי מדברי השל"ה הק' - שהטעים ש"כל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין" גם לענין משלוח מנות ומעות מחצית השקל שאין ליתנם ממעות מעשר - מבואר, שבעצם מעות מעשר אינו שייך לעניים דוקא, ויכולים להשתמש בו גם למצות אחרות - כל שאין בהן חובה מצד אחר לקיימן. וכמו כן מבואר לכאורה בדעת המהר"ם מוירזבורק.

אכן החת"ס בהמשך כותב דכו"ע מודי שמעות מעשר שייך לעניים דווקא, ולא למטרה אחרת, אלא שהדבר תלוי איך היתה התחלת האדם בהפרשתו מעות מעשר, כי אם האדם הנהיג את עצמו להפריש מעשר מריוח שלו ולתתו לעניים - ועשה כן ג' פעמים, שוב כל מה שיפריש מעשר הוי ממילא לעניים, ובאופן שכזה מדבר המהרי"ל, ואם מיד בתחילת התנהגותו להפריש מעשר כספים התנה שיכול לעשות ממנו כל דבר מצוה - יכולים לעשות בהם כל דבר מצוה, ובאופן כזה מיירי המהר"ם מוירזבורק - ואין כאן מחלוקת.

המורם מכל האמור, שני יסודות במצות נתינת מעשר כספים: א. שלהרבה פוסקים עיקר המצוה הוא לעניים דוקא, ולא למצות אחרות, ולפי זה גם לא לצדקות אחרות, כגון החזקת מוסדות חינוך וכדו', ואין עצה אלא בתנאי מוקדם. ב. שאין לתת מעות מעשר למצוות כאלו שכבר מחויב בהן (עי' שו"ע הרב הל' ת"ת פ"א ס"ז - לענין הוצאת בנים לת"ת ובספר הערות וציונים שם, ובשו"ת ערוגת הבושם חיו"ד סי' רכ - לענין הוצאות הדרך כשנוסע לקבל פני רבו. וע"ע צדקה ומשפט פ"ו בארוכה בענינים אלו).