סקר
המסכתות הקצרות שבסדר מועד





 

צורתא דשמעתא - ניתוח סוגיות בכלים צורניים                                   לרקע וביאור שיטת הלימוד - לחץ כאן
אברהם ליפשיץ

 

בגדרי שיאור

מנחות נב ע"ב - נג ע"א


א. גמ'. בעא מיניה רבי פרידא מרבי אמי: מנין לכל המנחות שהן באות מצה מנלן דכתיב בה כתיב בה, דלא כתיב בה - כתיב בה: +ויקרא ו'+ זאת תורת המנחה הקרב אותה בני אהרן לפני ה' אל פני המזבח והנותרת ממנה יאכלו אהרן ובניו מצות תאכל! אמר ליה: מצוה לא קא מיבעיא לי, כי קא מיבעיא לי - לעכב, אמר ליה, לעכב נמי כתיב: +ויקרא ו'+ לא תאפה חמץ אלא מצה
ב. מתקיף לה רב חסדא ואימא לא תאפה חמץ אלא שיאור
ג. שיאור דמאן אי דר"מ לר' יהודה מצה מעליא היא
ד. אי דרבי יהודה לר"מ חמץ מעליא הוא
ה. אי דר"מ לר"מ מדלקי עליה חמץ הוא
ו. אלא דר' יהודה לר' יהודה
.  

 

רקע

הנדון כאן הוא משמעות האסור לא תאפה חמץ האמור במנחות. רבי אמי רצה ללמוד מכאן (סעיף א), שהמנחות באות מצה לעיכובא. רב חסדא טען (סעיף ב), שניתן לפרש לא תאפה חמץ אלא שיאור, ואין ראיה שדווקא מצה.
כדי לקבל את הצעתו של רב חסדא חייבים להניח, שהשיאור הינו מצב ביניים בין החמץ למצה. הוא אינו זהה לחמץ, שהרי הפסוק בא להנגיד ביניהם. הוא גם אינו יכול להיות מצה, שהרי רב חסדא בא לפרוך את ההוכחה של רבי אמי.
והנה מצינו בפסחים (מח ע"ב) מחלוקת תנאים בגדר המציאותי של שיאור:
משנה. שיאור ישרף, והאוכלו פטור. סידוק - ישרף, והאוכלו חייב כרת. איזהו שיאור - כקרני חגבים, סידוק - שנתערבו סדקין זה בזה, דברי רבי יהודה. וחכמים אומרים: זה וזה האוכלו חייב כרת. ואיזהו שיאור - כל שהכסיפו פניו, כאדם שעמדו שערותיו.
גמרא. תנו רבנן: איזהו שיאור - כל שהכסיפו פניו כאדם שעמדו שערותיו. סידוק - כקרני חגבים, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: איזהו שיאור - כקרני חגבים, סידוק - שנתערבו סדקין זה בזה. וזה וזה האוכלו חייב כרת. והאנן תנן: שיאור ישרף, והאוכלו פטור, דברי רבי יהודה! - אימא: לרבי מאיר זה וזה האוכלו חייב כרת.

מהסוגיא עולה לכאורה שלכו"ע דינו של השיאור הוא דין ביניים בין המצה לחמץ – ישרף והאוכלו פטור, ונחלקו רק בהגדרתו המציאותית:



סדר השורות בטבלה הוא מהקל לחמור, דהיינו מהקרוב יותר למצה לקרוב יותר לחמץ. עיקר המחלוקת היא האם השיאור ממוקם בשורה העליונה כר"מ או באמצעית כר"י. מכאן נגזרות השורות האחרות: לר"מ כל שמתחת לשיאור הרי הוא חמץ גמור, ולר"י כל שמתחת לשיאור - חמץ גמור, וכל שמעל לשיאור - מצה. כיוון שעל השורה התחתונה לא נחלקו נתמקד בשתי השורות העליונות.
לכאורה לשני השיאורים, לקרני החגבים לפי ר"י ולהכסיפו פניו לפי ר"מ, יש אותו גדר הלכתי שבו פותחת המשנה – ישרף והאוכלו פטור. ברם, לעיל בדף מג ע"א משמע שנחלקו גם בגדר ההלכתי של שיאור, שלר"מ איסורו מדאורייתא וחייב עליו ארבעים (אבל לא כרת כחמץ גמור), ולר"י איסורו רק מדרבנן.
מצינו אם כן ארבע דרגות הלכתיות במעבר ממצה לחמץ:
1. מצה
2. אסור חמץ דרבנן
3. איסור חמץ דאורייתא (מלקות)
4. איסור חמץ דאורייתא (כרת)
כעת נמקם את ההגדרות הללו בטבלה הקודמת:


 

מהלך הסוגיא

כאמור, מטרת הסוגיא היא לברר את הצעתו של רב חסדא – ואימא לא תאפה חמץ אלא שיאור. על כרחינו שר"ח כיוון לשיאור כזה שאינו נחשב חמץ ואינו נחשב מצה. כדי לברר מהו שיאור זה בודקת הגמרא משבצת אחר משבצת בטבלה הנ"ל:

סעיף ג – משבצת ימנית עליונה
לא ניתן להעמיד כך את הצעת ר"ח, שהרי משבצת זו דינה כמצה מעליא (דרגה 1).

סעיף ד – משבצת שמאלית תחתונה
לא ניתן להעמיד כך את הצעת ר"ח, שהרי משבצת זו דינה כחמץ גמור (דרגה 4).

סעיף ה – משבצת שמאלית עליונה
לא ניתן להעמיד כך את הצעת ר"ח, שהרי משבצת זו דינה כחמץ דאורייתא (דרגה 3).

סעיף ו – משבצת ימנית תחתונה
על כרחינו שלמשבצת זו כיוון ר"ח, שכן רק למשבצת זו אין דין חמץ דאורייתא, ואין דין מצה (דין 2).




כתב: אברהם ליפשיץ  © כל הזכויות שמורות

הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.

תגובות

הוספת תגובה

(לא יפורסם באתר)
* (לצורך זיהוי אנושי)
תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר