סקר
מסכת תמורה
קשה מאוד
קשה
ממוצעת
קלה


 

ערכם של פכים קטנים / אלכס טל

מנחות עו ע"ב

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון

  

הכלל 'חסה התורה על ממונן של ישראל' איננו בא רק להבליט את פני החסד אלא גם ללמדנו לתת לכל פרט את ערכו הראוי לו


רגילה משנת רבי לסיים מסכתות באמירה טובה. דוגמה ידועה לכך הוא סיום מסכת יומא: 'אמר רבי עקיבא אשריכם ישראל לפני מי אתם מיטהרין, מי מטהר אתכם אביכם שבשמים...'. יוצא מן הכלל הוא סיומה של מסכת סוכה (ה, ח):

...ובשאר ימות השנה (המשמר) הנכנס נוטל שש (ככרות) והיוצא נוטל שש. רבי יהודה אומר: הנכנס נוטל שבע והיוצא נוטל חמש. הנכנסין חולקין בצפון והיוצאין בדרום. בילגה לעולם חולקת בדרום וטבעתה קבועה וחלונה סתומה.

עשרים וארבעה משמרות הכהונה חלקו ביניהם את עבודת המקדש והקורבנות. יום ההחלפה בין המשמרות שבת היה, והם חלקו ביניהם את שתים עשרה כיכרות לחם הפנים הישנות שהוחלפו בחדשות. כדי שיהיה ניכר מי הנכנסים ומי היוצאים מוקמו הראשונים בצפון העזרה והאחרונים בדרומה. יוצאת מן הכלל היא משמרת בילגה, שלעולם נמצאת בדרום – גם כאשר היא נכנסת. זאת ועוד, בצפונה של עזרה, סמוך למזבח, היו עשרים וארבע טבעות שבהן היו מכניסים את צוואר הבהמות הנשחטות, טבעת למשמר. טבעתה של משמרת בילגה היתה סתומה ולא היה ניתן להשתמש בה. היו בעזרה גם עשרים וארבעה חלונות שבהם היו המשמרות גונזים את סכיניהם – חלון למשמרת. חלונה של בילגה סתום היה והיא נזקקה לחלונה של חברתה.

די ברור ששלוש עובדות אלו לגנאי נחשבות, גם אם המשנה לא פירטה בהן. את החסר משלימה התוספתא – גם היא בסיום המסכת (ד, כח):

בלגה לעולם חולקת בדרום, וטבעתה קבועה, וחלונה סתומה.
מפני מרים בת בלגה שנשתמדה הלכה ונשאת לסרדיוט אחד ממלכי יון, וכשנכנסו גוים להיכל, באתה וטפחה על גגו של מזבח. אמרה לו: לוקס לוקס (זאב ביוונית), אתה החרבת (במקבילה בבבלי סוכה נו ב: 'מכלה') ממונן של ישראל ולא עמדת להם בעת צרתם. ויש אומרים מפני עיכוב משמרות (שפעם אחת איחרה משמרת בלגה ו)נכנס ישבאב ושימש תחתיה. לפיכך בלגה נראית יוצא לעולם וישבאב נראית נכנסת לעולם. כל השכנים הרעים לא קבלו שכר, חוץ מישבאב שהיה שכינה של בלגה וקבל שכר.


שאול ליברמן משער כי מסורת חכמים תלתה את שני הפשעים בבילגה, אלא שנחלקו על איזה מהם קיבלה את עונשה. כך או כך, מוסיף ליברמן, 'מתוך העונש אנו רואים ששני הפשעים היו כל כך חמורים שלא שכחום לעולם, וקבעו את זכרם לדורות. ומסתבר ששניהם היו בזמן אחד ומעניין אחד, ולפיכך נסתפקו אחר כך מי מהם גרם לעונש החמור'. ליברמן מעלה השערה כי מכיוון שזמנה של משמרת בילגה נופל על חנוכה, מדובר באותה פעם שחלה עם כיבוש בית המקדש מידי היוונים וטיהורו. אי הופעתה של המשמרת הביע אי אמון בישועת ה'.
 

נקודה רגישה

נתמקד במעשה מרים בת בילגה שנשתמדה והטיחה עלבונות במזבח המחולל בזמן שבית המקדש נשלט על ידי היוונים. ברור שמדובר במעשה נורא, אך האם יש מקום לבחון את טענת המשומדת לגופה? מרים טוענת כי המזבח מכלה ממונן של ישראל, בגלל הכמויות העצומות של הקרבנות שמועלים עליו ושאינם מועילים לעם ישראל בשעת צרה. והנה התוספתא במסכת שבועות א, ב, מעלה בדיוק עניין זה:

היה ר' שמעון אומר: שלשים ושני שעירים קריבין לציבור בכל שנה ושנה...: עשר בשנים עשר חדשי השנה, שבעה בפסח, ושמונה בחג, ושנים ביום הכיפורים, אחד בראש השנה, שנים בעצרת... ואמור כל ישראל צריכין להביא שני שעירים בכל יום, אלא שחס הכתוב על ממונם של ישראל.

עם ישראל היה צריך להביא שני שעירי עיזים בכל יום, אלא שהתורה 'חסה על ממונן של ישראל', וצמצמה כמות עצומה זו לשלושים ושניים בשנה בלבד. טענתה של מרים בת בילגה לא הייתה אם כן משוללת כל יסוד, והיא נגעה בנקודה רגישה. ואכן, במספר ניכר של מקומות בספרות התלמודית מנומקות הלכות בטעם זה. במסכת מנחות נמצאות ארבע כאלה, והנה שתיים מהן:

- עו ע"ב: 'תנו רבנן: סולת ואפית אותה - מלמד שנקחת סולת. ומנין שאפילו חיטין? תלמוד לומר: "ולקחת", מכל מקום. יכול אף בשאר מנחות כן? תלמוד לומר: אותה, מפני החיסחון. מאי מפני החיסחון? אמר רבי אלעזר: התורה חסה על ממונן של ישראל. היכא רמיזא? דכתיב: והשקית את העדה ואת בעירם (במדבר כ)'. ומפרש רש"י: 'לפי שלחם הפנים הם כ"ד עשרונות, ולפי שהן בכל שבת ושבת ועולים לדבר גדול (היינו, מסתכמים לסכום ניכר), הותר לקנותן מן החיטין כדי שיבא לחם בזול יותר משאם היו לוקחין סלת מן התגר. שהקונה סלת קונה אותה ביוקר'.

- פו ע"א-ב: השמן הבא עם המנחה אינו צריך להיות באיכות של 'זך כתית', שלא כמו שמן המנורה. מדוע? '...אלא מפני החיסכון. מאי חיסכון? אמר רבי אלעזר: התורה חסה על ממונן של ישראל'.

 

לא רק חסד

מדוע חסה התורה על ממונן של ישראל? על פניו, מסתבר שחכמים מזכירים פה את חסדי ה' שאינו מכביד את עולה הכלכלי של עבודתו על הקופה הציבורית. בכיוון זה הולך פרופ' דניאל שפרבר במאמר בכתב העת אקדמות (ט"ו, עמ' 129): 'כלל זה לא רק מלמדנו על התחשבותה של התורה בממונם של ישראל, אלא מגלה פנים של חסד בהלכה, ואולי מהווה אסמכתא ומקור לכלל ההלכתי המקל משום 'הפסד מרובה''. פנים של חסד פנים יפות הן, ותורת חסד – תורה מלטפת ונעימה היא. אלא שנראה שבמקרה דנן יש לחכמים מסר קר וקשוח יותר ללמדנו, הנובע מעצם היחס למושג הממון. עיון נוסף במקור הידוע ביותר של הכלל מגלה פן זה.

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר. כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם לַאֲחֻזָּה וְנָתַתִּי נֶגַע צָרַעַת בְּבֵית אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם: וּבָא אֲשר לוֹ הַבַּיִת וְהִגִּיד לַכֹּהֵן לֵאמֹר כְּנֶגַע נִרְאָה לִי בַּבָּיִת: וְצִוָּה הַכֹּהֵן וּפִנּוּ אֶת הַבַּיִת בְּטֶרֶם יָבֹא הַכֹּהֵן לִרְאוֹת אֶת הַנֶּגַע וְלֹא יִטְמָא כָּל אֲשר בַּבָּיִת וְאַחַר כֵּן יָבֹא הַכֹּהֵן לִרְאוֹת אֶת הַבָּיִת (ויקרא יד, לג-לו).

אם הכהן יטמא בסופו של דבר את הבית בגלל צרעתו, כל אשר בבית יטמא, וייגרם נזק כספי לבעליו. מסיבה זו, 'בטרם יבוא הכהן', מצווה התורה להוציא את כל אשר בבית כדי למנוע נזק אפשרי זה. וכך שונה הספרא, מדרש ההלכה לספר ויקרא (מצורע, פרשה ה'):

אמר ר' מאיר: וכי מה מיטמי לו? אם תאמר כלי עצו ובגדיו ומתכתו, מטבילם והם טהורים! על מה חסה התורה, על כלי חרסו ועל פכו (שאי אפשר להטבילם). וכי מה מטמא בנגעים הרשעים או הצדיקים? הוי אומר (בתיהם של) הרשעים. אם כך, חסה תורה על ממונו הבזוי (כלי חרס) קל וחומר על ממונו החביב. אם כך על ממונו, קל וחומר על נפש בניו ובנותיו. אם כך על של רשע קל וחומר על צדיק.

ר' מאיר מסביר כי מדובר פה בהפסד כמעט זניח של כלי חרס, השייכים לאדם כמעט זניח – הרשע. ובכל זאת מקפידה התורה להימנע מהפסד כזה וזאת על ידי ציווי מפורש. ר' יוחנן בן זכאי בהיותו על ערש דווי הלך בדרך זו. וכך מספרת הברייתא בבבלי ברכות כח ע"ב:

וכשחלה רבי יוחנן בן זכאי, נכנסו תלמידיו לבקרו. כיון שראה אותם התחיל לבכות... בשעת פטירתו, אמר להם: פנו כלים מפני הטומאה, והכינו כסא לחזקיהו מלך יהודה שבא.

אחת משתי ההוראות האחרונות שאמר ריב"ז לתלמידיו נגעה לפינוי כלי החרס מן הבית לפני מותו, שלא ייטמאו בטומאת אוהל עם צאת נשמתו. עד כדי כך מקפיד החכם על הפסד כה זעיר בשעה כל כך הרת גורל!

הימנעות מהפסד כספי כזה עולה גם ממדרש חז"ל על הישארותו של יעקב אבינו בעבר הירדן ערב פגישתו עם עשיו (בבלי חולין צא ע"א):

"ויותר יעקב לבדו" אמר רבי אלעזר: שנשתייר על פכין קטנים (רש"י: דכל כלים החשובים ומִקנה כבר העבירן את נחל יבק, כדכתיב לעיל מיניה "ויעבר את כל אשר לו". והוא נשאר על פכין קטנים שלא הספיק להעביר וחשכה לו). מכאן לצדיקים שחביב עליהם ממונם יותר מגופם. וכל כך למה? לפי שאין פושטין ידיהן בגזל.

חכמים תולים את ציווי התורה ב'חיסכון', לא רק בגלל ראייתם את התורה כתורת חסד, אלא גם, ובעיקר, בגלל הערכתם את הממון. צדיקים – ממונם חביב עליהם מגופם! ואפילו אם מדובר ב'פכים קטנים'!
 

להיות אדם שלם

דמות הצדיק העולה מכאן אינה דמות כה מלטפת ויפה, אלא מורכבת יותר. לכאורה היינו מצפים שהצדיק יהיה 'לארג'' בהתנהגותו, ולא ישים לב לקטנות, שהרי אין זה מכבודו. האם הצדיק הוא קמצן וכילי הסופר ומקפיד על כל מטבע (ע"ע הדוד סקרוג'...)?! התשובה לכך היא כמובן שלילית. 'ללמדך, שיודעים הם השלמים הללו ערך כל דבר קטן לפי ערכו (הראי"ה קוק, עין אי"ה, ברכות א, עמ' 120)'. האדם השלם חייב להכיר בערך הקטן כבערך הגדול. כיון שהכסף אינו צומח על העצים ואינו מגיע מן הגזל – חובה (!) לחסוך אותו ולהקפיד עליו.

אם נתרגם את הדבר ללשוננו, הרי ש-time is money. האדם השלם מרוויח את כספו ופרנסתו ביושר, בעבודה. לעבודה צריך זמן, והזמן הוא עצם החיים. זמן המוקדש לעבודה לא חוזר יותר. אדם המכלה את ימיו בצבירת כסף לא יוכל לנצלו לגידול ילדיו וללימוד התורה, שהרי הוא 'משאב מוגבל': "יְמֵי שנוֹתֵינוּ בָהֶם שבְעִים שנָה וְאִם בִּגְבוּרֹת שמוֹנִים שנָה וְרָהְבָּם עָמָל וָאָוֶן כִּי גָז חִיש וַנָּעֻפָה (תהלים צ, י)". הקפדה על 'פכים קטנים' אינה הופכת את האדם לקמצן, אלא לשלם. דווקא הפזרנות והנכונות להשליך את הכסף היקר לכל עבר היא המקטינה את האדם, משעבדת אותו להבלי העולם הזה ומונעת ממנו את ההתעסקות בדברים החשובים באמת. גם אם לעתים החיסכון משאיר אותנו בודדים 'מעבר לנהר', וגם אם הדבר מביא אותנו למלחמה עם שֹרו של עשיו – מצווים אנו לשחות כנגד הזרם, אותו זרם של חומרנות וחיצוניות שכופה עלינו החברה.



עיצוב: אפרת נוילנדר | תיכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר