סקר
מסכת תמורה
קשה מאוד
קשה
ממוצעת
קלה


 

שאלות ר' ירמיה / חנן חריף

מנחות עו ע"א

פורסם במדור "שולי הדף" במוסף 'שבת', מקור ראשון
 

המשנה קובעת: "כל המנחות טעונות שלוש מאות שיפה וחמש מאות בעיטה". בהכנת המנחה יש 'לשפשף' את החיטים שלוש מאות פעם, ולחבוט בהן חמש מאות פעם, על מנת לנפות את הקליפות מגרגריהן. על כך שואל ר' ירמיה בגמרא: "אמטויי ואתויי חד או דלמא אמטויי ואתויי תרי?" – האם כל 'שפשוף' (של החיטים) משמעותו העברת היד עליהן פעם אחת ('הלוך'), או שמא פעמיים ('הלוך וחזור'), וממילא מדובר בעבודה כפולה? שאלה זו מיוחסת לר' ירמיה בשני מקרים נוספים: בנוגע לאומן התופר בגד, ובנוגע לשפשוף הבגד בכיבוסו. בשלושת המקרים נשארת השאלה ב"תיקו" – אין איש יודע לענות עליה.

שאלותיו של ר' ירמיה מאופיינות בקפדנות ובניסיון בלתי מתפשר לברר עד תום את העניין הנדון. לעתים גרם דבר זה להוצאתו מבית המדרש – כמו במקרה שבו שאל מה דינו של אפרוח שנמצא ורגלו האחת "בתוך התחום", והשנייה מחוצה לו (בבא בתרא כג ע"ב); או לנזיפה מצידם של גדולים – כמו במקרה שבו נזף בו רבא לאחר שפקפק ביכולתם של חכמים להבחין בין תבואה שגדלה בשיעור שליש לכזו שגדלה מעט פחות מכך (ראש השנה יג ע"א). בשלושת המקרים האמורים, לעומת זאת, נתפסת השאלה כלגיטימית לגמרי אף שהאמוראים אינם מגיעים להכרעה בנוגע אליה. נראה שההבדל נובע ממשמעות השאלה: בעניין האפרוח מצייר ר' ירמיה מקרה שכמעט לא ייתכן, וממילא אין לו משמעות ממשית בנוגע לסוגיה הנדונה; באופן אחר, בעניין התבואה שגדלה בשיעור שליש השאלה אמנם הגיונית, אך היא מערערת על סמכותם של חכמים לקבוע את שיעור צמיחת התבואה. אך כאן ובשני המקרים המקבילים חותר ר' ירמיה בשאלתו להבנת פשט דברי המשנה, לא מערער על יכולתו של איש ואינו מצייר מקרה שלא ייתכן.
 

לשם הא-ל

הרמב"ם, על כל פנים, קבע כי יש להחמיר ולנהוג לפי האפשרות השנייה בשאלת ר' ירמיה, ולפיה תנועת 'הלוך וחזור' מהווה 'שפשוף' אחד בלבד (ולא שניים), וזאת מפני שיש להקפיד על איכותה של המנחה ולא לזלזל בהכנת הקרבן. מכאן ממשיך הרמב"ם (סוף הלכות "איסורי מזבח") לפרט את החובה להשתמש ביין ובשמן האיכותיים ביותר בעבודת המקדש, ולסיום מוסיף:

...שהרוצה לזכות עצמו - יכוף יצרו הרע, וירחיב ידו, ויביא קרבנו מן היפה המשובח ביותר שבאותו המין שיביא ממנו. הרי נאמר בתורה "והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלביהן; וישע ה' אל הבל ואל מנחתו". והוא הדין לכל דבר שהוא לשם הא-ל הטוב שיהיה מן הנאה הטוב: אם בנה בית תפילה, יהיה נאה מבית ישיבתו; האכיל רעב, יאכיל מן הטוב והמתוק שבשולחנו; כיסה ערום, יכסה מן היפה שבכסותו; הקדיש דבר, יקדיש מן היפה שבנכסיו...

בניגוד לפסיכולוגיה של חלק מנותני הצדקה, קובע הרמב"ם שהצדקה הינה "לשם הא-ל הטוב", ולא לשם המקבל עצמו. ולפיכך – כמו שעל הקרבן ועבודתו להיות מן המובחר, כך גם על הצדקה להיות מן הטוב, המתוק והיפה שביד הנותן.



עיצוב: אפרת נוילנדר | תיכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר