סקר
מסכת תמורה
קשה מאוד
קשה
ממוצעת
קלה


 

משנתו של רשב"י / הרב דוב ברקוביץ

מנחות עב ע"ב - עט ע"ב

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון

  

ר' שמעון בר יוחאי חי את עולם הנסתר, עולם הדברים שמתגלגלים אל פתחה של המציאות גם אם עוד לא קיבלו ביטוי ממשי בנגלה. שר הזוהר חי גם במשנה


לכבוד ל"ג בעומר בחרתי להתמקד בשיטות רבי שמעון בר יוחאי בדפים שנלמדו השבוע. דמותו בספר הזוהר מעלה תדיר שאלה בדבר הזיקה בינה לבין דמותו כתנא. האם אפשר לזהות קווים דומים בצורת המחשבה ובדרכי דרישת התורה?

שאלה זו עולה על רקע המסורת שרבי שמעון המופיע בספר הזוהר הוא אכן חכם המשנה, תלמידו של רבי עקיבא - ועל אחת כמה וכמה לפי הביקורת ההיסטורית המודרנית הטוענת שבפנינו בחירה ספרותית של מחברי הזוהר בימי הביניים.

השאלה הועלתה על ידי הנזיר הירושלמי, הרב דוד הכהן, בספרו "קול הנבואה":

ספר הזוהר לרבי שמעון בר יוחאי ותלמידיו ותלמידי תלמידיו נתגלה על ידי רבי משה די ליאון, בראשית האלף החמישי.
אמנם, רבי שמעון, המיוחד בהלכה, שדורש "טעמא דקרא", הוא בעל "כתר שם טוב" (אבות ד, יג), שהשם הוא טובו, טיבו, מהותו של הדבר, גופו של דבר. לפיכך לרבי שמעון, שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה, וכן מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור בשבת. כי הצורך שהמלאכה נעשית בשבילו, הוא גוף המלאכה, כדברי אחד מבעלי התוספות, והיסוד – מלאכת מחשבת אסרה תורה, מלאכה המאוחדת במחשבה.
וכן לר' שמעון "כל העומד לזרוק כזרוק דמי", שהמחשבה לעתיד, הנסתרת, כאילו הוא בפועל, נגלה, בנסתר והנגלה כאחד. וכן בזוהר, בנסתרות – ר' שמעון בר יוחאי, "כל מילוי באתגליא", הנסתרות כנגלות. נמצאנו למדים, לרבי שמעון, המחשבה, הנסתרת, מאוחדת במעשה הנגלה, הנסתר והנגלה כאחד.


בדרך פסיקה עקבית של רבי שמעון בתלמוד אפשר לזהות לפי הרב הנזיר קווי מחשבה המאפיינים את העמדה הפרשנית והקיומית המכוננת את ספר הזוהר.
 

כהן או חוטא

פסיקת ר' שמעון בר יוחאי בעניין מנחות של כוהנים הינה דוגמה לדברי הרב הנזיר. במשנה הפותחת את הפרק השביעי בבבלי, רבי שמעון פוסק:

מנחת חוטא של כוהנים נקמצת.
הקומץ קרב לעצמו, והשיריים קרבים לעצמן.


פסיקה זו תמוהה. אם כל המנחה קרבה למזבח ואין חלק נאכל - למה יש להפריד בין הקומץ (החלק שבתהליך ההקרבה ניטל מתוך המנחה כדי להביאו למזבח) לבין ה"שיריים" (כל השאר), ואז להביא את הכול לאש?

כדי להבין את שיטת ר' שמעון יש להקדים כמה נקודות:

- הקמיצה במנחות (איסוף הסולת הבלולה בשמן בין שלוש האצבעות של הכהן) מקבילה לשחיטה בקרבן הבהמה. זוהי העבודה העיקרית בהכנת הקרבן להקרבה. כמו שהדם יילקח מהשחיטה בכלי שרת ויובל למזבח, כך הסולת תועבר לכלי שרת להעלותה שם. מנחות שאינן עולות למזבח, כמו לחם הפנים ושתי הלחם בחג השבועות, אינן חייבות קמיצה.

- לאחר הקמיצה, הסולת שנשארת, "השיריים", נאכלים על ידי הכוהנים. הבאת המנחה והעלאתה לגבוה מבטאות תנועת נפש של הכנעה, הכרה בקודש כשורש החיות. בעל המנחה חייב להכיר גם בשוכן במקדש (הקומץ המוקרב) וגם במעמדם של המשרתים בו (השיריים הנאכלים).

- אין קמיצה במנחות הכוהנים, ועל כן גם אין בהן "שיריים". המנחה כולה מועלית למזבח, "כליל לה'". הכוהנים אינם חייבים להכיר במעמד המיוחד של עצמם, שהרי הם מעצם תפקידם "כלי" להשראת השכינה.

- מנחת חוטא מובאת למקדש על ידי עני ששיקר כשנשבע בשם ה' או שנכנס לבית המקדש בטומאה בשוגג - ולא היה לו במה לרכוש בהמה או שתי ציפורים לכפרתו. גם מנחת חוטא חייבת קמיצה, והשיריים ניתנים לכהן העובד, לאכילה.

לדעתו של ר' שמעון גם במנחת חוטא של כהן, שלא כמו שאר מנחות הכוהנים, יש חובת קמיצה ו"שיריים" – אך אסור לכהן לאכול את השיריים. השיריים יועלו למזבח, אך בנפרד מהקומץ. זאת בניגוד לשיטת חכמים הסוברים שמנחת חוטא של כהן אינה שונה מכל מנחות הכוהנים שבהן אין קמיצה ואין שיריים.

בברייתא המובאת בגמרא מוסבר העיקרון המכונן את שיטת ר' שמעון: אין להבדיל בין חוטא לחוטא. ישראל החוטא בשבועת שקר או בכניסה בטומאה למקדש, וכהן החוטא בכך – דין אחד להם. הכהן הוציא את עצמו מכלל "כהן" בכל הקשור לכפרתו עבור מעשים שפגעו בעצם קיומו של המקדש - "מקום אשר בחר ה' לשכן שמו שם", מקום אשר אסור להיכנס בו בטומאה. מנחת חוטא של כהן מבטאת ניתוק בנפש הכהן ממעמדו המיוחד בעבודת המקדש.

אך אם מנחת חוטא של כהן הושוותה למנחת חוטא של ישראל החייבת בקמיצה, למה אין "השיריים" נאכלים? ר' שמעון סובר שבפרט זה אין להשוות בין המנחות. לא ייתכן שכהן יזכה בשיריים של מנחת חוטא – לא הכהן בעל הקרבן ולא כהן אחר - שהרי המנחה באה לכפר על מעשה שביטל את מעמד הכהנים כמי שתפקידם לעמוד לפני ה'.

לסיכום, בחשבון נוקב קובע ר' שמעון בר יוחאי: מנחת חוטא של כהן הינה כמנחת חוטא של ישראל – יש קומץ, ויש שיריים, אך הכול עולה לגבוה. ההעלאה באש גם של חלק המנחה שבדרך כלל נאכל בזכות על ידי הכהן מסמלת את חובת הכהן שחטא להחזיר את עצמו למודעות מלאה לגבי תפקידו במקדש, להתבטל כולו למזבח.

מה בין ר' שמעון בר יוחאי לבין חכמים? לפי חכמים מנחת חוטא של כהן דומה בהלכותיה לכל מנחות הכהנים – אין קמיצה ואין שיריים. זאת משום שהכהן שייך על פי חלוקת שבטי ישראל למעמד הכהונה האחראי לשרת את השכינה. החטא שעשה שייך לקיומו הפרטי, אך המנחות שהוא מביא שייכות לקיומו במרחב הציבורי.

לעומת זאת ר' שמעון בר יוחאי מדגיש את היסוד הפנימי, האישי, של הכהן. הכהן חטא ופגע באושיות המקדש. מעמדו הציבורי מתבטל בכל הקשור לחובת הכפרה על פגיעה שכזו. כהן החוטא נידון כאדם, כישראל החוטא. כדברי הרב הנזיר - כדרכו בפסיקה במקומות רבים במשנה ובגמרא, ר' שמעון בר יוחאי פוסק מתוך שימת דגש על ההתכוונות, על "המחשבה הנסתרת, המאוחדת במעשה הנגלה".
 

העיקר הכוונה

אחד מתחומי ההלכה הבולטים שבו ר' שמעון בר יוחאי פוסק ברוח זו על פי דברי הרב הנזיר הינו הגדרת מהות "המלאכה" האסורה מן התורה בשבת. העיקרון "מלאכת מחשבת אסרה תורה" קובע שמלאכה האסורה מן התורה חייבת להיות כזו שמשולבות בה כוונה ופעולה מעשית. לכן מעשה אנושי המהווה "צלמו" של מעשה הבריאה, בחינת "סוף מעשה במחשבה תחילה", מכונה "מלאכה", מלשון "מלאך", בעל משימה ושליחות, ולא "עבודה", מעשה הדורש מאמץ פיזי.

כנגד הדעה הרווחת, ר' שמעון בר יוחאי פסק שגם "מלאכה שאינה צריכה לגופה" – לא רק מלאכה שאינו מתכוון לה - אינה נחשבת "מלאכת מחשבת". אין כאן מקום לעמוד על דקויות העניין, אך יוצא מפסיקתו שר' שמעון בר יוחאי אינו מתפשר על הדרישה המחייבת התאמה מוחלטת בין כוונת האדם לבין התוצאה המעשית של פעולתו. כל פער ביניהם מבטל את מעמדה כ"מלאכה".

ועוד בענייני הלכות שבת: ר' שמעון בר יוחאי הגביל מאוד את איסורי מוקצה, וגם ביקש לצמצם את איסורי ה"שבות", אלה האוסרים פעולות שבעצם הינן מותרות בשבת, שמא יתבלבל האדם ויעבור על איסורים חמורים. הוא שאף לאפשר ל"אור" השבת להאיר לתוך חיי האדם; למצב שבו היניקה מהקודש לא תתעמעם בגלל חשבונות, חיוניים מצד עצמם, של פסיקת ההלכה. בדוגמה המבטאת את תפיסתו בצורה מפורשת מובא בשמו: "אֵין לְךָ דָבָר מִשּׁוּם שְׁבוּת עוֹמֵד בִּפְנֵי [נתינת כבוד ל-] כִתְבֵי הַקֹּדֶשׁ" (עירובין י, ג).

דוגמה נוספת מהדפים שנלמדו השבוע לדברי הרב הנזיר הינה פסיקת ר' שמעון בר יוחאי ש"כל העומד לזרוק כזרוק דמי". עיקר הקרבת רוב הקרבנות היה עבודת הדם – קבלתו בכלי שרת, הולכתו למזבח וזריקתו ככפרת בעל הקרבן. רבי שמעון קובע שאם כהן קיבל את הדם בכלי אך לא הצליח להביאו לזריקה – למשל, כשנשפך הדם - כאילו נעשתה העבודה בשלמותה, משום ש"כל העומד לזרוק כזרוק דמי".

כלל זה מצוטט בדף עט ע"ב בדיון בשיטת בנו, רבי אלעזר, שלפיה מנחת נסכים נעשית מקודשת רק מרגע זריקת הדם. דבר זה סותר לכאורה קביעה אחרת, שלפיה קרבן שנפסל בשעת זריקת הדם נידון כקודש. כדי לצאת מהסתירה קובעת הגמרא "רבי אלעזר בן שמעון סבר לה כוותיה דאבוה (סבר כשיטת אביו), דאמר 'כל העומד לזרוק כזרוק דמי'". גם אם נשפך הדם בדרך למזבח יש להתייחס לתהליך העבודה כאילו כבר התבצעה הזריקה, זאת על סמך ההתכוונות של הכהן, על בסיס השתקעותו בעבודה. אך באופן מעשי לא הוקרב קרבן, שהרי הדם לא נזרק. במצב זה המנחה הוקדשה בהתכוונות הכהן לזרוק את הדם, אך היות והדם נפסל בדרך למזבח, ואסור בשל כך להקריב את הקרבן, יש צורך לפסול את הנסכים בלינה.

והנה לפי ר' שמעון בר יוחאי זריקת הדם המביאה להקדשת המנחה הינה וירטואלית. וכי איך אפשר לדון את הדם שנשפך על רצפת המקדש כאילו נזרק? אלא כדברי הרב הנזיר, בתפיסתו של ר' שמעון בר יוחאי - "המחשבה לעתיד, הנסתרת, כאילו הוא בפועל, נגלה".



עיצוב: אפרת נוילנדר | תיכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר