סקר
איך אתה מתחיל את הסבב החדש?
בהתרגשות
כחלק משגרת היום
בתקוה שאתמיד
איך אפשר להפסיק?


 

צורתא דשמעתא - ניתוח סוגיות בכלים צורניים                                   לרקע וביאור שיטת הלימוד - לחץ כאן
אברהם ליפשיץ

 

בדין קוצר לשחת

מנחות עא ע"ב - עב ע"א


א. קוצר לשחת ומאכיל לבהמה. תנן התם, ואלו מפסיקין לפאה: הנחל והשלולית, ודרך היחיד ודרך הרבים, ושביל הרבים ושביל היחיד הקבוע בימות החמה ובימות הגשמים, והבור והניר וזרע אחר, וקוצר לשחת מפסיק, דברי רבי מאיר; וחכמים אומרים: אין מפסיק אלא א"כ חרש.
ב. אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: ר' מאיר בשיטת ר"ש אמרה, דאמר: יקצור ויאכיל אף משהביאה שליש, אלמא קסבר: כל לשחת לאו קצירה היא. יתיב רבה וקאמר לה להא שמעתא.
ג. איתיביה רב אחא בר הונא לרבא: אכלה חגב, קרסמוה נמלים, שברתהו הרוח, הכל מודים, חרש - מפסיק, לא חרש - אינו מפסיק; הכל מודים מאן? רבי מאיר, אי אמרת בשלמא מתני' בשלא הביאה שליש, ברייתא דחרש אין, לא חרש לא - בשהביא שליש, אלא אי אמרת מתניתין נמי בשהביא שליש, השתא ומה התם דקצירה (דהתם) +מסורת הש"ס: [דאדם]+, אמר רבי מאיר: לא שמה קצירה, הכא לא כל שכן!
ד. אלא רבי מאיר בשיטת רבי יהודה אמרה, דאמר: אימתי? בזמן שהתחיל עד שלא הביא שליש, אבל אם התחיל עד שהביא שליש - אסור.
ה. אימר דשמעת ליה לרבי יהודה - לבהמה, לאדם מי שמעת ליה? דאם כן, הוו להו תלתא תנאי!
ו. אלא כי אתא רב דימי אמר: רבי מאיר בשיטת רבי עקיבא רבו אמר, אף לאדם נמי לא הויא קצירה; דתנן: המנמר שדה ושייר בו קלחים לחים - רבי עקיבא אומר: פאה לכל אחד ואחד, וחכמים אומרים: מאחד על הכל; ואמר רב יהודה אמר שמואל: לא חייב רבי עקיבא אלא במנמר לקליות, אבל במנמר לאוצר לא. איני? והא כי אתא רבין אמר רבי יוחנן: מחייב היה רבי עקיבא אף במנמר לאוצר! סבר לה כוותיה בחדא ופליג עליה בחדא.  

 

רקע

הנדון בסוגיא הוא האם קצירה לשחת הויא קצירה או לא הויא קצירה. שתי נפק"מ מוזכרות בסוגיא: אם מותר לקצור לשחת לפני העומר (אי הויא קצירה אסור); אם קצירה לשחת מפסיקה לפאה (אי הויא קצירה לא מפסיקה).
הנחת הסוגיא שאין הבדל בין שני הנדונים, ולכן ניתן להסיק משיטה שנאמרה לגבי אחת הנפק"מ על הנפק"מ האחרת. אמנם ישנם שני משתנים אחרים בהם תלוי דין הקצירה:
א. הבאת שליש [אם הביאה התבואה שליש טפי הויא קצירה]
ב. קצירה לאדם או לבהמה [קצירה לאדם טפי הויא קצירה]



המשבצת הימנית עליונה היא היותר נוטה להגדרת קצירה, והשמאלית תחתונה הנוטה ביותר לצד ההפוך, ובתווך שתי משבצות הביניים.
ממחלוקות התנאים השונות בשני הנושאים, עולות בסוגיא כמה שיטות: ת"ק ורבי יהודה במשנתנו, ר"ש במשנתנו, ר"מ בפאה, ר"ע בפאה.



נציג את ההסברים לטבלאות השונות.

שיטת ת"ק ור"י
בהנחה שר"י מפרש את ת"ק (כל מקום ששנה ר"י אימתי במשנתנו אינו אלא לפרש), נוכל לצרף את התנאי שמוזכר בדברי ת"ק (קוצר לשחת ומאכיל לבהמה), לתנאי שמוזכר בדברי ר"י (בזמן שמתחיל עד שלא הביא שליש), ולקבל את התוצאה שרק בתרתי לקולא (= שמאלית תחתונה) לא הויא קצירה.

שיטת ר"מ
היחס בין שיטת ר"מ במשנת פאה לשיטתו בברייתא (בהנחה ש'הכל מודים' מתייחס אליו) מוביל לחילוק בין הביאה שליש ללא הביאה שליש. מכך שבמשנה ר"מ אמר בסתמא קוצר לשחת ולא אמר לבהמה ניתן להסיק שאם לא הביאה שליש לא הויא קצירה אף בקוצר לאדם [ימנית תחתונה]. מנגד, מכך שבברייתא ר"מ אומר שאף אם קרסמוה נמלים וכו' הויא קצירה, ניתן להסיק, שאם הביאה שליש הויא קצירה אף בקצר לבהמה (שהרי קרסום הנמלים לא יותר מעולה מקצירה לבהמה) [דהיינו שמאלית עליונה].

שיטת רבי שמעון
מפורש במשנה שהבאת שליש לא מעלה לשיטת ר"ש, ועדיין לא הוי קצירה. לגבי המשתנה השני, אם קצר לאדם התמונה יותר עמומה. מלשון המשנה יקצור ויאכיל משמע שר"ש עוסק בקוצר לבהמה (וכך פרש רש"י במשנה), אמנם בסוגיית הגמרא פרש רש"י (ד"ה הוו להו תלתא תנאי), שלר"ש גם בקוצר לאדם לא הויא קצירה. יש שרצו לומר שרש"י על המשנה פרש לפי האמת, ובגמ' פרש רק לפי ההו"א, אך בשיטמ"ק בעמוד א (אות ו), כתב כבר במשנה שמוכח בגמרא, שר"ש לא מחלק בין קוצר לאדם לקוצר לבהמה. תיארנו בטבלה כל אחת מהשיטות.

שיטת רבי עקיבא
בסוף הסוגיא נדונה שיטת רבי עקיבא. רבי עקיבא קבע שיש מציאות של מנמר שדהו, שמפסיק לפאה, דהיינו דלא הויא קצירה. אמנם לפי רב יהודה אמר רב הוא מחלק בין מנמר לקליות לבין מנמר לאוצר. חילוק זה מקביל לחילוק בין הביא שליש ללא הביא שליש. מאידך שני הנימורים הם לאדם. כלומר המשתנה היחיד הרלבנטי הוא הבאת שליש. לפי זה רבי עקיבא כשיטת ר"מ.
לעומת זאת לרבין אמר רבי יוחנן ר"ע לא מחלק בין נימור לקליות לנימור לאוצר, כך שלעולם לא הויא קצירה, כשיטת ר"ש האחרונה.
 

מהלך הסוגיא

מוקד הסוגיא הוא למצוא תנא הסובר כר"מ:
סעיף ב – נסיון להעמיד את ר"מ כר"ש
סעיף ג – דחיית הנסיון: ר"ש לא מחלק בין הביא שליש ללא הביא שליש.
סעיף ד – נסיון להעמיד את ר"מ כר"י
סעיף ה - דחיית הנסיון: ר"י מחלק בין קצירה לאדם לקצירה לבהמה
סעיף ו: העמדת ר"מ כר"ע (או ממש, או סבר לה כוותיה בחדא).

והנה, אם נפרש את שיטת ר"ש כפי האפשרות השניה לעיל, דהיינו כר"ע, קשה מדוע הגמרא דחתה בסעיף ג את הנסיון להעמיד את ר"מ כר"ש, ולא תירצה סבר לה כוותיה בחדא, שהרי ר"ש כר"ע (וראה תוד"ה סבר לה מה שתירצו). ואמנם לפי האפשרות הראשונה בשיטת ר"ש מובן היטב החילוק: עיקר הסוגיא היה למצוא מקור לקולא של ר"מ, שאף קוצר לאדם לא הויא קצירה, והנה גם ר"י וגם ר"ש (לפי האפשרות הראשונה) חולקים בכך על ר"מ, ורק ר"ע סובר כמותו. לכן נותרה הגמרא עם העמדה זו, ורק תירצה שלענין המשתנה השני, הבאת שליש, אכן חולק ר"מ על ר"ע (לפי רבין א"ר יוחנן). מכל מקום מסתבר שתוספות הבינו כשיטמ"ק בשיטת ר"ש (אפשרות אחרונה), ולכן הקשו מה שהקשו, ותרצו מה שתרצו.




כתב: אברהם ליפשיץ  © כל הזכויות שמורות

הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.



תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר