סקר
המסכתות הקצרות שבסדר מועד





 

גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון תשס"ג, מדור "עלי הדף"
מסכת מנחות
דף סט ע"ב 

 

דבר שנברא על ידי נס - האם שייכים אצלו דיני התורה שיש בכיוצא בו?


בעי ר' זירא, חיטין שירדו בעבים מהו, למאי, אי למנחות - אמאי לא, אלא לשתי הלחם, מאי, 'ממושבותיכם' אמר רחמנא (ויקרא כג, כז. ולהלן [פג ע"ב] נדרש: "ממושבותיכם תביאו" - ולא מן חוצה לארץ), לאפוקי דחוצה לארץ דלא, אבל דעבים שפיר דמי, או דלמא, ממושבותיכם דווקא - ואפילו דעבים נמי לא וכו' (סט ע"ב). ופירש רש"י: "חיטין שירדו בעבים - עם המטר, כששתו העבים באוקיינוס בלעו ספינה מליאה חטין", דהיינו, שהעננים הביאו את החטים ממקומות שונים בים, ועל כך הוא הספק, אם חטים אלו הם בכלל "ממושבותיכם תביאו" או לא.

והקשה רבינו תם (תוס' ד"ה חטין): ממה נפשך, מנין הגיעו חטים אלו אל הים, אם מחו"ל - וכי הותרו חטים אלו בגלל שהיו בתוך העבים, הלא מקורם מחו"ל, ואם מארץ ישראל - מדוע יש להסתפק שלא יהיו כשרים, וכי משום שהיו בעבים יהיו נאסרים. ולכן מפרש: "דעל ידי נס ירדו בעבים (עי' פי' הרדב"ז על הרמב"ם פ"ח מהל' תמידין ומוספין ה"ג), כי הנהו אטמהתא דפרק ד' מיתות" (סנהדרין נט: - "...כי הא דרבי שמעון בן חלפתא הוה קאזיל באורחא, פגעו בו הנך אריותא - דהוו קא נהמי לאפיה, אמר 'הכפירים שואגים לטרף', נחיתו ליה [-הורידו לו מן השמים] תרתי אטמתא" [-חתיכות בשר], ועעו"ש). ולפירוש זה כך הוא ביאור דברי הגמרא: חיטין שירדו בנס מן השמים - מה דינם, ודנה הגמרא: "אי למנחות - אמאי לא", כי בוודאי יש עליהן דין חטים, ועל אף שירדו מן השמים - שמה עליה, ושפיר ניתן להקריב בהן את המנחות שאינן באות אלא מן החטים, אלא הספק הוא לענין שתי הלחם שנאמר בו: "ממושבותיכם", האם חטים היורדים מן השמים נמעטו "ממושבותיכם" או לא.

בביאור הספק לפי דברי התוס' - כתב בקובץ שיעורים (פסחים אות טז) כי העבים אינם נחשבים לא אר"י ולא חו"ל, ועל כך הסתפקו בגמרא, מה מיעטה התורה במה שנאמר: "ממושבותיכם תביאו לחם תנופה", האם מיעטה מחו"ל דווקא, או כל שאינו ממושבותיכם, ובזה תלוי הדין בענין חטים שירדו בעבים, כי אם התורה מיעטה מחו"ל דווקא, הרי חטים אלו אינם מחו"ל, ואם מיעטה כל שאינם ממושבותיכם, אזי גם חטים אלו אינם באים ממושבותיכם.

בחידושי הגרי"ז (בסוגיין) איתא ביאור שונה - ונקבע על פיו גם נפק"מ להלכה, כי אין הספק אלא בחיטים שירדו בעבים באר"י, ואילו אם ירדו בחו"ל דבר פשוט שאינם ראויים לשתי הלחם, כי אינם נכללים בכלל "מושבותיכם", ואילו בירדו באר"י נסתפקו האם כוונת התורה היא רק שיהיו מארץ ישראל - "ממושבותיכם", ואלו החטים באו גם כן מאוירא דאר"י, או לא - כי כוונת התורה היא שיבואו מן הארץ דייקא - מקרקעה של ארץ ישראל.

היוצא לנו מכל זה, כי חטים שירדו מן השמים בנס - החטים עצמם נחשבים כחטים לכל דיניה, ולכן כשרים הם לשאר כל המנחות [וכן יש לציין לזה מה שכתב החזו"א (או"ח סי' קטז סק"ה) כי אם נתחמצו החטים יש עליהם דין חמץ ואסורים בפסח], ואין אומרים שיצירה זו של הנס היא יצירה חדשה, ואין ראוי להטיל עליה דיני התורה שנאמרו על יצירה שכזו כשבאה שלא ע"י נס, וכל ספיקת הגמרא הוא בדברים כאלו שהתורה חייבה אותנו שיבואו ממקומות מסויימים, כגון חטים מארץ ישראל, הרי סוף סוף לא באו מן הארץ אלא מן השמים, ואי אפשר לכנותם שהם חטים מארץ ישראל [ויתכן, שדעת רש"י נגד שיטת התוס' היא, שגם עצם החטים אינו נחשב כחטים לגבי כל דיני התורה, ולא יהיו כשרים גם לשאר מנחות, שלא כפי המבואר בגמרא].

דבר בעתו מה טוב לעסוק בו, כי הנה כיוצא בזה מצינו כלפי רבי שמעון בן יוחאי במס' שבת (לג:) כשנטמן במערה מפני גזירת מלכות: "אזלו טשו במערתא, איתרחיש ניסא איברי להו חרובא ועינא דמיא", וידועה הקושיא משמו של כ"ק מרן מהרי"ד מבעלזא זי"ע (הובאה בקונטרס 'נס על הגבעה' אות ז בסוף ספר שו"ת 'גבעת הלבונה'), היאך אכל רשב"י מעץ החרוב בשלש שנים הראשונות שהן שנות ערלה, ועדיין היה לו להמתין שלש שנים.

אחד התירוצים לקושיא זו השיב הגה"ק רבי משה מבאיאן - קראקא זצ"ל הי"ד (ראה שם בסוף הקונ' הנזכר, ומשם הועתק לשו"ת 'דעת משה' סי' סח), וז"ל: "ולדידי לא קשה כל כך, כיון דנברא בדרך נס לא הוה בגדר 'ונטעתם לכם', וגדולה מזו מבואר בירושלמי ערלה (פ"א ה"א) דשקיל וטרי אם הנוטע זית בשביל שמן למנורה הוה בכלל 'ונטעתם לכם', אף דהנטיעה היה בידי אדם, ומסיק דזה הוי בכלל 'ונטעתם לכם', אבל כשנברא בדרך נס ולא היה בו כלל תפיסת ידי אדם, בודאי לא הוה בכלל ונטעתם".

ביאור הדבר מובן לאור האמור, כי אמנם דבר שנברא בנס חלים עליו כל דיני התורה הנוגעים לאותו דבר, ובכן עץ הנברא על ידי נס היה ראוי להקרא 'עץ מאכל', אלא, שכלפי חיוב ערלה אמרה התורה (ויקרא יט, כג): "וכי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל וערלתם ערלתו את פריו", וכל איסורו הוא רק כאשר יתקיים 'ונטעתם' - שתהיה הנטיעה בידי אדם, ודבר זה לא היה בעץ החרוב שנברא לרשב"י, וכשם שחטים שירדו בעבים - הגם שנחשבים חטים, סוף סוף אינם כלולים בכלל "מושבותיכם", כן הוא גם לענין עץ ערלה – שאינו בכלל "ונטעתם". [ועיקר הנידון, אילן שעולה מאליו, האם הוא בכלל "ונטעתם", אינו דבר מוחלט (עי' ירושלמי ערלה פ"א ה"ב; רמב"ם הל' מעשר שני פ"י ה"ה. וע"ע בסוף הקונ' הנ"ל), אכן, הגם כשנחליט באילן העולה מאליו בדרך הטבע שהוא בכלל "ונטעתם", שונה הוא הדבר באילן שעלה במעשה נסים, ושפיר יתכן שבוודאי אינו בכלל "ונטעתם", שהרי אין כאן צורת נטיעה כלל, ואינה כנטיעה העולה מאליה - שסוף סוף היתה נטיעה].

תגובות

הוספת תגובה

(לא יפורסם באתר)
* (לצורך זיהוי אנושי)
תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר