סקר
המסכתות הקצרות שבסדר מועד





 

צורתא דשמעתא - ניתוח סוגיות בכלים צורניים                                   לרקע וביאור שיטת הלימוד - לחץ כאן
אברהם ליפשיץ

 

במחלוקת על המתיר של החדש


א. מתני'. משקרב העומר - הותר חדש מיד. הרחוקים מותרין מחצות היום ולהלן. משחרב בהמ"ק, התקין ר' יוחנן בן זכאי שיהא יום הנף כולו אסור. אמר ר' יהודה: והלא מן התורה הוא אסור, שנאמר: +ויקרא כ"ג+ עד עצם היום הזה. מפני מה הרחוקים מותרין מחצות היום ולהלן? מפני שהן יודעין שאין ב"ד מתעצלין בו.
ב. גמ'. רב ושמואל דאמרי תרוייהו: בזמן שבית המקדש קיים - עומר מתיר, בזמן שאין בית המקדש קיים - האיר מזרח מתיר; מאי טעמא? תרי קראי כתיבי, כתיב: +ויקרא כ"ג+ עד (יום) הביאכם, וכתיב: עד עצם היום הזה, הא כיצד? כאן בזמן שבית המקדש קיים, כאן בזמן שאין בית המקדש קיים.
ג. ר' יוחנן וריש לקיש דאמרי תרוייהו: אפילו בזמן שבית המקדש קיים - האיר מזרח מתיר.
ד. והכתיב: עד הביאכם! למצוה.
ה. משקרב העומר - הותר חדש מיד! למצוה.
ו. העומר היה מתיר במדינה, ושתי הלחם במקדש! למצוה.
ז. משחרב בית המקדש, התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא יום הנף כולו אסור; מאי טעמא? מהרה יבנה בית המקדש, ויאמרו: אשתקד מי לא אכלנו בהאיר מזרח? השתא נמי ניכול, ולא ידעי דאשתקד לא הוה עומר - האיר מזרח מתיר, והשתא דאיכא עומר - עומר מתיר; ואי סלקא דעתך למצוה, משום מצוה ליקום וליגזור? אמר רב נחמן בר יצחק: רבן יוחנן בן זכאי בשיטת רבי יהודה אמרה, דאמר: מן התורה אסור, שנאמר: +ויקרא כ"ג+ עד עצם היום הזה, עד עיצומו של יום, וקסבר: עד ועד בכלל. ומי סבר לה כוותיה? והא מיפלג פליג עליה! דתנן: משחרב בית המקדש, התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא יום הנף כולו אסור, א"ר יהודה: והלא מן התורה הוא אסור, דכתיב: עד עצם היום הזה! רבי יהודה הוא דקא טעי, הוא סבר: רבן יוחנן בן זכאי מדרבנן קאמר, ולא היא, מדאורייתא קאמר. והא התקין קתני! מאי התקין? דרש והתקין.
ח. רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע אכלי חדש באורתא דשיתסר נגהי שבסר, קסברי: חדש בחוצה לארץ דרבנן, ולספיקא לא חיישינן.
ט. ורבנן דבי רב אשי אכלו בצפרא דשבסר, קסברי: חדש בחוצה לארץ דאורייתא, ורבן יוחנן בן זכאי מדרבנן קאמר, וכי תקין ליום הנף, לספיקא לא תקין.
י. אמר רבינא, אמרה לי אם: אבוך לא הוה אכיל חדש אלא באורתא דשבסר נגהי תמניסר, דסבר לה כר' יהודה, וחייש לספיקא.  

 

רקע

שני חלקים בסוגיא: החלק הראשון (סעיפים א-ז) עוסק בהיתר חדש בזמן הבית ואחר החורבן. החלק השני (סעיפים ח-י) עוסק בהיתר חדש בזמן הזה בחו"ל.

חלק א – היתר חדש בזמן הבית ואחר החורבן
השיטות השונות בסוגיא בענין היתר החדש, נחלקו בשני מוקדים:
המוקד הראשון עליו נחלקו הוא פירוש המילים עצם היום הזה:
א. תחילת היום [האיר המזרח]
ב. סוף היום
המוקד השני הוא היחס בין שני חלקי הפסוק שאמרה התורה בנוגע לסוף זמן איסור חדש: עד עצם היום הזה (היום מתיר); עד הביאכם את קרבן וגו' (העומר מתיר). שני פתרונות נאמרו לכך בסוגיא:
א. תחילת הפסוק נאמר כשאין ביהמ"ק, וסופו (עומר מתיר) כשיש ביהמ"ק
ב. תחילת הפסוק עוסקת בעיקר דין ההיתר, וסופו במצוה לכתחילה להמתין
לכשתימצי לומר – גם המוקד השני עוסק בפרשנות עד עצם היום הזה, דהיינו בתקופה בה חל ההיתר הזה, ולפי זה ננסח כך את הערכים:
א. דווקא אחר החורבן
ב. גם בזמן הבית

והנה שלוש שיטות מצינו בסוגיא (שלבים א-ג), וכל אחת פתרה את שני המוקדים באופן אחר:
1. שיטת רבי יהודה: מוקד ראשון – פתרון ב; מוקד שני – פתרון א
2. שיטת רב ושמואל: מוקד ראשון ושני – פתרון א
3. שיטת ר"י ור"ל: מוקד ראשון – פתרון א; מוקד שני – פתרון ב



ניתן לראות שאין שיטה רביעית, הסוברת: סוף היום; גם בזמן הבית, ואולי ניתן להעזר בעובדה זאת כדי להבין את היחס בין שני המוקדים. לשם כך נציב אותם כשני משתנים בטבלה הבאה:



השיטה הרביעית החסרה היא המשבצת השמאלית תחתונה. נראה לומר ששיטה כזו לא תיתכן. מדוע? רק אם בוחרים בשורה העליונה (תחילת היום) יש מקום לטענה של ר"י ור"ל, שהיתר זה של תחילת היום חל אפילו בזמן הבית, והמשך הפסוק, עד הביאכם, שמאחר את זמן ההיתר, לא עוסק בהיתר אלא במצוה לכתחילה, שהרי החדש כבר הותר בתחילת היום. ברם, אם בוחרים בשורה התחתונה, שתחילת הפסוק מתיר רק בסוף היום מוכרחים לומר, שהמשך הפסוק, עד הביאכם, שמקדים את זמן ההיתר, עוסק בתקופה אחרת מאשר תחילת הפסוק, דהיינו תחילת הפסוק כשאין בית, והמשך הפסוק כשיש בית. אם היינו אומרים שתחילת הפסוק קובע שסוף היום מתיר תמיד בין בזמן הבית ובין כשאין בית, לא היה כיצד להעמיד את סוף הפסוק המקדים את זמן ההיתר – וכי יכול להיות שכשיש בית סוף היום מתיר, ומצוה לכתחילה קודם לכך בהקרבת העומר?! על כרחנו שלרבי יהודה, שעצם היום הזה פירושו סוף היום – שני חלקי הפסוק עוסקים בשתי תקופות שונות, זה כשאין בית וזה כשיש בית.
נתאר את היחס האמור בין שני המשתנים דרך תרשים:



שלב ז – שיטת ר"י ור"ל
בשלבים ד- ז מקשה הגמרא ארבע קושיות על שיטת ר"י ור"ל, ממקורות תנאיים מהם עולה שהעומר הוא המתיר. בשלוש הקושיות הראשונות תירוץ הגמרא הוא, שאין מדובר בהיתר אלא במצוה. בקושיא הרביעית, מתקנתו של ריב"ז, לא ניתן לתרץ כך. מדוע? נקודת המוצא היא, שריב"ז חושש שאף לאחר בנין הבית יאכלו חדש קודם העומר, וחשש זה מתבסס על כך שהעומר מתיר ולא רק מצוה (משום מצוה לא גזרינן). לשיטת ר"י ור"ל העומר לא מתיר כלל, ולכן תקנת ריב"ז לא מתיישבת עם שיטתם. בתירוץ מעמידה הגמרא את ריב"ז כרבי יהודה, שריב"ז לא גוזר אלא אוסר מעיקר הדין עד סוף היום (כשאין בית).
לכאורה לא ברור כיצד תירוץ הגמרא עונה על הקושיא, שהרי בין לפי ההבנה הראשונה של תקנת ריב"ז ובין לפי ההבנה האחרונה, שיטת ר"י ור"ל לא מתיישבת עם ריב"ז: לפי הבנת המקשן ריב"ז כרב ושמואל, ולפי הבנת התרצן ריב"ז כרבי יהודה, ומה הועלנו בתירוץ.
עיון בתרשים יבהיר את התועלת שבתירוץ: שיטת רבי יהודה נעוצה במוקד הראשון - בפרוש 'עצם היום' כסוף היום. לפירוש זה מוכרחים לומר, שבזמן הבית העומר מתיר, ואף ר"י ור"ל היו מודים שהעומר מתיר אם היו סבורים כמותו במוקד זה. אמנם אם חולקים על רבי יהודה במוקד זה, וסוברים שעצם היום היינו תחילת היום [ועיין שיטמ"ק אות ב שעל נקודה זו ניתנה לאמוראים הרשות לחלוק על התנאים במשנה כיוון שמצינו בסוגיות אחרים תנאים החלוקים בשאלה אם עד ועד בכלל או עד ולא עד בכלל], או אז מגיעים למשתנה השני, ועולה האפשרות לפרש שהעומר לא מתיר כלל אפילו בזמן הבית. תמצית הדברים: את ההכרעה במוקד השני, דהיינו את ההכרעה בין רב ושמואל לבין ר"י ור"ל, לא ניתן להסיק משיטת רבי יהודה וריב"ז.
כעת מובן מהלך הסוגיא: כל ארבע הקושיות (ג-ז) באות להכריע כרב ושמואל נגד ר"י ור"ל, במוקד השני עליו נחלקו: תחילת היום מתיר רק לאחר החורבן ולא בזמן הבית. בקושיא הרביעית המקשן הניח שריב"ז כשיטת רב ושמואל, ואילו התרצן העמיד את ריב"ז כרבי יהודה, וממילא אין כל הכרעה במוקד השני.

סעיפים ח-י, חדש בזמה"ז בחו"ל
בדיון על היתר חדש חו"ל נוסף עוד משתנה: איסור חדש בחו"ל דאורייתא או דרבנן. אמנם המשתנה השני (אם העומר מתיר) בסוגיא הקודמת לא רלבנטי כיוון שכאן מדובר בזמה"ז. שני המשתנים איפוא הן: חדש בחו"ל דאו' או דרבנן; תקנת ריב"ז דאו' או דרבנן.
כל אחד משני משתנים משפיע על נקודת זמן אחרת:
במשתנה הראשון תלוי התאריך: אם איסור חדש בחו"ל דאורייתא – יש לחשוש שמא יום טז הוא טו, ורק יז מתיר, אך אם חדש בחו"ל דרבנן – לא חיישינן לספיקא דיומא, ויום טז מתיר.
במשתנה השני תלויה השעה ביום: אם דינו של ריב"ז מדאו' - גם בחו"ל רק סוף היום מתיר, אך אם דינו של ריב"ז הוא גזירה מדרבנן – בחו"ל לא גזרו, והאיר המזרח מתיר.
נתאר את שני המשתנים בטבלה:



שלוש השיטות בסוגיא (סעיפים ח-י) תואמות לשלוש משבצות בטבלה.




כתב: אברהם ליפשיץ  © כל הזכויות שמורות

הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.

תגובות

הוספת תגובה

(לא יפורסם באתר)
* (לצורך זיהוי אנושי)
תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר