גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון תשס"ב, מדור "עלי הדף"
מסכת מנחות
דף סו ע"א 

"מצוה למימני יומי... ומצוה למימני שבועי" – כיצד?

מצות ספירת העומר נאמרה פעמיים בתורה. בפרשת אמור (כג, טו-טז): "וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עמר התנופה שבע שבתות תמימות תהיינה. עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמשים יום...", ובמשנה תורה, בפרשת ראה (טז, ט): "שבעה שבועות תספר לך מהחל חרמש בקמה תחל לספר שבעה שבועות", רז"ל קבעו שבכל אחד מן הפסוקים מפורש דין חדש שאינו מפורש בחבירו, כדאיתא במכילתין (סו ע"א): "והאמר אביי מצוה למימני יומי דכתיב 'תספרו חמשים יום', ומצוה למימני שבועי דכתיב 'שבעה שבועות תספר לך'" (ע"ע ר"ה ה.; חגיגה יז:).

ומצינו בראשונים שתי שיטות באופן שתי ספירות אלו. ההאחת, היא הנהוגה כהיום, וכפי שנפסק בשו"ע (או"ח סי' תפט ס"א): "וסופר הימים והשבועות, כיצד, ביום הראשון אומר: היום יום אחד לעומר, עד שמגיע לשבעה ימים ואז יאמר: היום שבעה ימים שהם שבוע אחד לעומר, וביום שמיני יאמר: היום שמונה ימים שהם שבוע אחד ויום אחד לעומר, וכן עד שיגיע לארבעה עשר יאמר: היום ארבעה עשר ימים שהם שני שבועות לעומר, ועל דרך זה מונה והולך עד מ"ט יום".

שיטה זו מקורה בדברי הרמב"ם ב'ספר המצות' (עשה קסא, ומובא בספר החינוך מצוה שו) בהגדירו השילוב של שני חלקי המצוה - שבעצם הם נחשבים מצוה אחת: "ודע כי כמו שנתחייבו בית דין למנות שנות יובל שנה שנה ושמטה שמטה... כן חייב כל אחד ואחד ממנו למנות ימות העומר יום יום ושבוע שבוע... וכמו שמנין השנים והשמטים מצוה אחת... כן ספירת העומר מצוה אחת... ואל יטעך אמרם 'מצוה לממני יומי, ומצוה לממני שבועי' - ותחשוב שהם שתי מצות, כי כל חלק וחלק מחלקי איזה מצוה שיהיו לה חלקים - מצוה לעשות החלק ההוא ממנה, ואמנם היו שתי מצות אילו אמרו 'מנין הימים מצוה ומנין השבועות מצוה'... והראיה הברורה על זה, היותנו מונים השבועות ג"כ בכל לילה, באמרנו שהם כך וכך שבועות וכך וכך ימים, ואילו היו השבועות מצוה בפני עצמה - לא היינו מסדרין מנינם כי אם בלילי השבועות לבד, והיינו אומרים שתי ברכות: 'אשר קדשנו במצותיו וצונו על ספירת ימי העומר' ו'על ספירת שבועי העומר', ואין הדבר כן, אבל המצוה היא ספירת העומר ימיו ושבועותיו".

שיטה זו הביאה 'רבינו בחיי' (ראה טז, ט) בשם האבן עזרא, וז"ל: "ויש שסוברים מצוה למימני יומי ומצוה למימני שבועי בכל יום ויום, וכיון שעבר שבוע ראשון מצוה למימני השבועות שאחריו בכל יום ויום מן הימים שהוא סופר, לפי שהשבועות ירמוז לאלף השביעי ולכך צריך שיזכירם בכל יום, וזה דעת החכם רבי אברהם בן עזרא".

השיטה השניה היא דעת בעל המאור (סוף מס' פסחים): "והמקומות שנהגו שלא למנות שבועות בכל יום ויום עד מלאת השבוע – בכל שבוע ושבוע, הוא המנהג היפה", וכן כתב הר"ן בפירושו על הרי"ף (שם): "והפירוש הנכון ב'מצוה למימני שבועי', היינו בתשלום כל שבוע ושבוע, אבל ברוב המקומות החמירו על עצמם לומר בכל יום היום כך וכך לעומר שהם כך וכך שבועות וימים כך", שיטה זו נזכרת גם בטור (או"ח סי' תפט) וז"ל: "וי"א, שאין להזכיר השבועות אלא בסוף השבוע, כגון ביום ז' יאמר: היום ז' ימים שהן שבוע אחד, וביום ח' אינו אומר אלא: היום ח' ימים, עד שיגיע לי"ד, וכן לעולם".

יסוד ושורש שיטה זו הוא, שספירת השבועות ענינה הוא לספור את השבועות כמו שהם, ואין לשלב ולכלול בהם את מנין הימים שבתוך השבוע עצמו. ולפי זה ישנם שני סוגי ספירות במצות ספירת העומר, ספירת הימים - כל יום ויום כשלעצמו, וספירת השבועות - כל שבוע ושבוע בפני עצמו, והם שני חלקים נפרדים שאין אחד קשור אל השני, כי ספירת השבועות מסכמת מנין השבועות, וספירת הימים מסכמת את מנין הימים, והיה ראוי לברך עליהן שתי ברכות נפרדות, וכפי שמבואר בדברי הרמב"ם הנזכרים.

השיטה השלישית נזכרת גם כן בטור (שם), וז"ל: "וכתב אבי העזרי, י"א שא"צ למנות הימים רק עד שיגיע לשבוע, כגון: היום יום אחד, עד שיגיע לשבעה ימים ואז יאמר: היום שבעה ימים שהם שבוע אחד, אבל מכאן ואילך א"צ למנות ימים של שבוע שעברה עם השבוע הבא, אלא ביום שמנה יאמר: היום שבוע אחד ויום אחד, ואין צורך לומר: היום שמנה ימים, שכבר מנאם בשבוע שעבר, וכן ביום ט', עד שיגיע לי"ד יאמר: היום ארבעה עשר ימים שהם שני שבועות, וביום ט"ו יאמר: היום ב' שבועות ויום אחד, וכן לעולם".

מנהגנו הוא כאמור, כפי השיטה הראשונה, וכפי שנפסק בשו"ע. אכן בעקבות השיטות הנזכרות דנו הפוסקים (ראה מג"א שם סק"ד ומשנ"ב שם סק"ט) במי שספר הימים בלא השבועות, או מנה שבועות בלא מנין הימים, האם ניתן לסמוך בדיעבד על אלו השיטות, שאין חובה למנות בכל יום מנין השבועות, או להיפך - שאין חובה למנות בכל יום מנין הימים לבד.

ובענין מצות ספירת שמיטין הנזכרת בפרשתנו, פרשת בהר, לא מצינו דברים מפורשים להדיא, ואף יתר מכן, מלשון הרמב"ם בהל' שמיטה ויובל (פ"י ה"א) היה מקום לטעות, שמצוה למנות רק השמיטות, ואין חובה למנות כל שנה ושנה, וכלשונו: "מצות עשה לספור שבע שבע שנים, ולקדש שנת החמשים", ונראה מדבריו שחובת הספירה היא רק ספירת כל שמיטה ושמיטה, אכן, כבר העיר ה'מנחת חינוך' (מצוה של) שמדברי הרמב"ם בספר המצות (שם) מפורש להדיא שמונים שנה שנה ושמיטה שמיטה, וכשיטתו בספירת העומר, וכלשונו: "ודע כי כמו שנתחייבו בית דין למנות שנות יובל שנה שנה ושמטה שמטה... כן חייב כל אחד ואחד ממנו למנות ימות העומר יום יום ושבוע שבוע", וכן כתוב בהדיא בספר החינוך (מצוה של), ויסוד הדברים הוא בתורת כהנים פרשת בהר (פרשה ב; וע"ע קרן אורה מנחות סה:).