הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
 

ביאור הביטוי: "מאי דרוש"

[ביאור מונחי הקישור בגמרא]

מנחות סה ע"א

"מריש ירחא דניסן ועד תמניא ביה איתוקם תמידא דלא למספד, שהיו צדוקים אומרים: יחיד מתנדב ומביא תמיד, מאי דרוש? (במדבר כ"ח) את הכבש האחד תעשה בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים, מאי אהדרו? (במדבר כ"ח) את קרבני לחמי לאשי... תשמרו, שיהיו כולן באין מתרומת הלשכה.. "

 

1.
הביטוי "מאי דרוש" מוסב על דרשת הצדוקים. מכאן ניתן להסיק לכאורה, שביטוי זה מלמד שמדובר על דרשה מחודשת שנאמרת על ידי אומרה וללא מסורת.

2.
אמנם ביטוי זה נאמר גם על ידי חכמי ישראל:
שו"ת בית אפרים אורח חיים סימן סד:

קצת צ"ע מה דמשמע מדברי רש"י [מגילה דף דף ז' ד"ה הוא דאמר כר"י] דחיוב קריאת המגילה הוא ברוח הקודש ובדף יו"ד קאמר הש"ס מאי דרוש כו' משמע שמדרש זה דרשו הנביאים מעצמם ולא נצטוו עליה ברוה"ק
ואפשר שהם דרשו מעצמם והסכים רוה"ק על ידם...

כלומר, הביטוי "מאי דרוש" מלמד שהנביא או החכם אמר את הדרשה מעצמו, אולם בסמכותו לדרוש. כנראה שהסמכות היא לדרוש בי"ג מידות שהתורה נדרשת, או כאסמכתא.

2.1
ונראה לי שהוא מעלה אפשרות, שהביטוי "מאי דרוש" משמעו שהנביאים [באותה סוגיה] דרשו מעצמם, ואחר כך רוח הקודש הסכימה לדבריהם [על סמך דברי רש"י לעיל].

3.
לדוגמא, "חתם סופר", נזיקין, ב, על דף נב ע"א:

"... ועוד קשה לשון הש''ס שהורו הלכה מאי דרוש ונתנו בני אהרן אש וגו' מאי לשון מאי דרוש הא אנן נמי דרשינן אלא שהורו כן בפני רבן, אבל לפי הנ''ל יובן, דגוף הדין כבר אמרו משה רבנו ע''ה רק לא אמר לן באיזה קרא מרומז זה והם דרשו כן מקרא קמא ונתנו אש על המזבח משום דהוה סמכה התורה דינים על הניסים וממילא אייתר אידך קרא לפסול עצי זית ..."

כלומר, הביטוי "מאי דרוש" בא ללמד על דרשה שדורשת את הפסוק בהתאם לדין שכבר נקבע על ידי קדמונים - משה רבנו.

4.
יתכן שהאמור לעיל בסעיפים 2-3 מתאימים קצת לדברי הריטב"א שנאמרו באופן כללי על כל דין שנקבע כאסמכתא:

חידושי הריטב"א מסכת ראש השנה דף טז עמוד א [מתאים אולי גם למושג "חיסורי מחסרא"]:

"... ומשום הכי קתני ר"ע שאמר הקב"ה אמרו לפני מלכיות זכרונות וכו' שכל מה שיש לו אסמכתא מן הפסוק העיר הקב"ה שראוי לעשות כן אלא שלא קבעו חובה ומסרו לחכמים, וזה דבר ברור ואמת, ולא כדברי המפרשים האסמכתות שהוא כדרך סימן שנתנו חכמים ולא שכונת התורה לכך, ח"ו ישתקע הדבר ולא יאמר שזו דעת מינות הוא, אבל התורה (העידה) [העירה] בכך ומסרה חיוב הדבר לקבעו [ל]חכמים אם ירצו כמו שנאמר ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך, ולפיכך תמצא החכמים נותנין בכל מקום ראיה או זכר או אסמכתא לדבריהם מן התורה כלומר שאינם מחדשים דבר מלבם וכל תורה שבע"פ רמוזה בתורה שבכתב שהיא תמימה וח"ו שהיא חסירה כלום."

הריטב"א מדבר על דינים שנאמר עליהם שיש להם "אסמכתא" מפסוק. נראה לי שקל וחומר ניתן לומר כך גם על דברים שנאמר עליהם "גמירי" ואפילו "הלכה למשה מסיני" [הפרשנים מעירים שהרמב"ם כנראה חולק על הריטב"א].