הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
ביאור הביטוי: "גמרא גמירי לה"
[ביאור מונחי הקישור בגמרא]
מנחות סג ע"א
"מתני'. האומר הרי עלי במחבת - לא יביא במרחשת, במרחשת - לא יביא במחבת. מה בין מחבת למרחשת? מרחשת יש לה כיסוי, מחבת אין לה כיסוי, דברי ר' יוסי הגלילי; ר' חנינא בן גמליאל אומר: מרחשת עמוקה ומעשיה רוחשין (רכין), מחבת צפה ומעשיה קשין.
גמ'. מאי טעמא דרבי יוסי? אילימא מרחשת דאתיא ארחושי הלב, כדכתיב: +תהלים מ"ה+ רחש לבי דבר טוב, ומחבת דאתיא אמחבואי הפה, כדאמרי אינשי: מנבח נבוחי, אימא איפכא: מחבת דאתיא אמחבואי הלב, דכתיב: +בראשית ל"א+ למה נחבאת לברוח, מרחשת דאתיא ארחושי, כדאמרי אינשי: הוה מרחשן שיפתותיה!
אלא גמרא גמירי לה. "
1.
רמב"ם הלכות מעשה הקרבנות פרק יג הלכה ז:
מה בין מחבת למרחשת, מרחשת יש לה שפה והבצק שאופין אותו עליה רך שהרי יש לה שפה ואינו יוצא, ומחבת אין לה שפה והבצק שאופין אותו בה קשה כדי שלא יצא מכאן ומכאן.
הרמב"ם פסק כרבי חנינא בן גמליאל [לגבי הגדרת ההבדל בין "מחבת" ל"מרחשת"].
2.
כסף משנה הלכות מעשה הקרבנות פרק יג הלכה ז:
מה בין מחבת למרחשת מרחשת יש לה שפה וכו'. בפרק כל המנחות באות מצה (דף מ"ג) פלוגתא דתנאי ופסק כר' חנינא בן גמליאל דמסתבר טעמיה ועוד דאמרינן בגמרא דבית הלל סברי כוותיה:
ה"כסף משנה" נותן שני נימוקים, שנראים כנפרדים [ואולי הם בעצם נימוק אחד] לפסק הרמב"ם.
2.1
הנימוק הראשון: "דמסתבר טעמיה". כנראה שכוונתו לכך, שטעמו של רבי יוסי הוא על דרך הרמז והסמל [כיסוי על עוונות שבלב וכו'], ואילו טעמו של רבי חנינא בן גמליאל נלמד מהפסוקים באופן ישיר.
2.1.1
לכאורה נראה מדבריו שההנחה היא, שכעיקרון היה צריך לפסוק כרבי יוסי הגללי ולא כרבי חנינא בן גמליאל כי היה גדול ממנו. רבי יוסי הגלילי היה תלמיד חבר לרבי עקיבא או אף "גדול" מרבי עקיבא [מחלוקת ראשונים], ואילו רבי חנינא בן גמליאל היה תלמידו של רבי עקיבא. ולכן הלכה כרבי חנינא בן גמליאל "רק" בגלל ש"מסתבר טעמיה".
2.1.2
הכרעה זו מבוססת על הכלל שאם דין מסויים "מסתבר טעמיה" בעיני החכמים הרי שהם רשאים לפסוק כמותו גם בניגוד לכללי הכרעה כלליים שבין חכמים שונים [כגון, רבי יהודה ורבי מאיר הלכה כרבי יהודה].
2.2
הנימוק השני שמביא ה"כסף משנה": כי "בית הלל" סוברים כמותו. והכלל הוא שהלכה כבית הלל כנגד בית שמאי.
2.2.1
יתכן שההסבר השני לא מקבל את אחת ההנחות שהובאו בהסבר הראשון - לעיל בסעיפים 2.1.1-2.1.2
3.
כאשר הגמרא דנה בנימוק של רבי יוסי הגלילי היא לא מצליחה לנמק על סמך רמז מהפסוקים ולכן הגמרא קובעת "אלא גמרא גמירי לה". בדרך כלל משמעות ביטוי זה היא שזו הלכה למשה מסיני.
3.1
אם זו הלכה למשה מסיני כיצד רבי חנינא חולק עליו ואפילו הלכה כמותו? [ראה "מתיבתא", הערה ח, ושם, ב"ילקוט ביאורים", עמוד קעד].
4.
אולם יש גירסא בגמרא ללא המילים "גמירי לה" ["שיטה מקובצת", אות ד ב"שוטנשטיין"]. אם גורסים בתרוץ: "אלא גמרא" [בלבד] הרי שלא מדובר על "הלכה למשה מסיני" אלא על מסורת אבות אישית שהיתה לרבי יוסי הגלילי. ועל מסורת כזאת בודאי שרבי חנינא רשאי לחלוק.
5.
לסיכום משמעות הביטוי "גמירי" בצרוף "גמרא" או ללא צירוף, ראה אנציקלופדיה תלמודית כרך ט, [הלכה למשה מסיני] טור שפד :
"גמירי" כתבו ראשונים שמשמעו הלכה למשה מסיני. כמו שאמרו: גמירי חמש טבילות ועשרה קידושין טובל ומקדש כהן גדול ביום הכפורים, ופירשו ראשונים היינו הלכה למשה מסיני,
וכן: גמירי שתי סמיכות בקרבנות צבור, ופירשו ראשונים: מסיני,
וכן "הלכתא גמירי לה" מובנו הלכה למשה מסיני.
וכן "גמרא גמירי לה" הוא הלכה למשה מסיני, או "גמרא" בלבד.
אבל מצינו לשונות אלה גם לא במובן הלכה למשה מסיני, אלא שהדבר מסורת בידינו מאבותינו, בין ב"גמירי", שהוא שם משותף, פעם נופל על הלכות מסיני ופעם נופל על ענין המקובל מאבות,
ובין ב"הלכתא גמירי לה"
ובין ב"גמרא גמירי לה".
