הרב דוד כוכב
חידושים וביאורים

יפה כח הבן מכח האב

מנחות סג ע"ב

 
"רבי יוסי ברבי יהודה היינו אבוה? איכא בינייהו דאי עבד".

פירש רש"י:
"איכא בינייהו דיעבד - לרבי יהודה ... דיעבד כשרות. לרבי יוסי ... אפילו דיעבד אם עירבן פסולות".

הלך הבן בדרכו של אב, ו'הקצין' אף יותר ממנו.
לאמור: "יפה כח הבן מכח האב" (מסכתות שבועות דף מח ע"א; וחולין דפים מט ע"ב; סג ע"א).
ושני הפירושים משמשים כאחד:
גם מן כח – כל כוחו של בן בא לו משיטת האב.
וגם יותר מכח – כח הבן יפה יותר מאשר כח האב.

כיצחק אבינו אשר בתחילה הלך וחפר את בארות אביו, ולבסוף אמר: (בראשית כו, כב) כִּי עַתָּה הִרְחִיב ה' לָנוּ וּפָרִינוּ בָאָרֶץ. אף יותר מאביו.

ב. כיוצא בזה במסכת עירובין דף טז ע"ב:
"מקיפין שלשה חבלים... בשיירא דברו, דברי רבי יהודה. וחכמים אומרים: לא דברו בשיירא, אלא בהווה. כל מחיצה שאינה של שתי ושל ערב אינה מחיצה, דברי רבי יוסי ברבי יהודה. וחכמים אומרים: אחד משני דברים".
פירש רש"י: "כל מחיצה שאינה כו' - רבי יוסי פליג עליה דאבוה דמתניתין, וקאמר דאפילו לשיירא בעינן שתי וערב".

ג. ובמסכת עירובין דף נב ע"א:
"מי שיש לו שני בתים וביניהן שני תחומי שבת, כיון שהחזיק בדרך - קנה עירוב דברי רבי יהודה. יתר על כן (רש"י: אפילו לא החזיק בדרך, אלא אמר לצאת, והחזירו חברו ואמר לין פה) אמר רבי יוסי ברבי יהודה: אפילו מצאו חבירו ואמר לו לין פה, עת חמה הוא, עת צינה הוא - למחר משכים והולך".

ד. ובמסכת יבמות דף קח ע"א:
"אמר רבי יהודה: אפילו היו אורחין מסובין בבית בעלה והיא עומדת ומשקה עליהם, ואמרה להם אי אפשי בפלוני בעלי - הרי הוא מיאון; יתר על כן אמר רבי יוסי בר יהודה: אפילו שיגרה בעלה אצל חנוני להביא לו חפץ משלו, ואמרה אי אפשי בפלוני בעלי - אין לך מיאון גדול מזה".

ה. וכן במסכת סנהדרין דף עד ע"א:
"תניא, רבי שמעון בן יוחי אומר: העובד עבודה זרה ניתן להצילו בנפשו...
תניא, רבי אלעזר ברבי שמעון אומר: המחלל את השבת ניתן להצילו בנפשו".

ו. במסכת שבת דף לג ע"ב:
"כל מקום שנותנין עיניהן - מיד נשרף. יצתה בת קול ואמרה להם: להחריב עולמי יצאתם? חיזרו למערתכם! הדור אזול. איתיבו תריסר ירחי שתא. אמרי: משפט רשעים בגיהנם - שנים עשר חדש. יצתה בת קול ואמרה: צאו ממערתכם! נפקו, כל היכא דהוה מחי רבי אלעזר - הוה מסי רבי שמעון".

ז. במסכת מנחות דף עד ע"א:
"רבי שמעון אומר: מנחת חוטא של כהנים נקמצת, והקומץ קרב בפני עצמו והשירים קריבין בפני עצמן;
רבי אלעזר ברבי שמעון אומר: הקומץ קרב בעצמו, והשירים מתפזרין על בית הדשן".

ח. במסכת שבת דף מד ע"א:
"רבי אלעזר ברבי שמעון סבר לה כאבוה בחדא, ופליג עליה בחדא. סבר לה כאבוה בחדא - דלית ליה מוקצה, ופליג עליה בחדא, דאילו אבוה סבר: כבה - אין, לא כבה - לא, ואיהו סבר: אף על גב דלא כבה".

ט. במסכת יומא דף סח ע"ב:
"תנו רבנן: (ויקרא טז, כח; במדבר יט, ח) וְהַשֹּׂרֵף - השורף מטמא בגדים, ולא המצית את האור, ולא המסדר את המערכה, ואי זהו השורף - זה המסייע בשעת שריפה. יכול אף משנעשו אפר מטמאין בגדים - תלמוד לומר (שם: ויקרא טז, כח) אֹתָם (בבמדבר יט, ח: אֹתָהּ) - אותם מטמאין בגדים ולא משנעשו אפר מטמאין בגדים. רבי אלעזר ברבי שמעון אומר: הפר מטמא, ניתך הבשר - אינו מטמא בגדים. מאי בינייהו? - איכא בינייהו דשויה חרוכא".
פירש רש"י: "השורף - המתעסק בצרכי שריפתן בגופן, דכתיב אותם כגון המסייע בשעת שריפה, והאי תנא אית ליה כרבי שמעון דאין מטמאין בגדים עד שיוצת בהן האור".
לרבי יהודה מטמאין בגדים - משיצאו חוץ לחומת העזרה – ת"ק במשנה במסכת יומא דף סז ע"ב. ולרבי שמעון – משיצית האור ברובן, כיון שנעשתה מצוותו. שם.
לרבי שמעון משנעשו אֵפֶר כבר אין דינם עליהם. ואילו לרבי אלעזר ברבי שמעון כך הדין כבר כשנחרכו וניתך הבשר.

י. במסכת ביצה דף יט ע"ב:
"תנא קמא סבר: שלש רגלים אמר רחמנא, אפילו שלא כסדרן ורבי שמעון סבר כסדרן - אין, שלא כסדרן - לא... דתניא רבי שמעון אומר: לא יאמר חג הסוכות שבו הכתוב מדבר, למה נאמר - לומר שזה אחרון. רבי אלעזר ברבי שמעון אומר: לומר שזה גורם {רש"י: שזה גורם - את בל תאחר, שאפילו נדר לפני החג, כיון שעבר עליו חג הסוכות - עובר}".

יא. במסכת ביצה דף לג ע"א:
"ואין מנהיגין את הבהמה במקל ביום טוב, ורבי אלעזר ברבי שמעון מתיר. לימא רבי אלעזר ברבי שמעון כאבוה סבירא ליה דלית ליה מוקצה? - לא, בהא אפילו רבי שמעון מודה, משום דמחזי כמאן דאזיל לחנגא".
רבי אלעזר ברבי שמעון מיקל כאביו במוקצה, ומיקל אף יותר דלא מחזי כחול. והולך לשיטתו שלא היה מחשיב את השוק כמקום זול וחול, בירושלמי מסכת מעשרות פרק ג ה"ב: "אית תניי תני שאין שבחו של תלמיד חכם להיות אוכל בשוק. כהדא ר' לעזר בר' שמעון הוה אכיל בשוקא חמתיה רבי מאיר אמר ליה בשוקא את אכיל?! ובטל גרמיה".

יב. במסכת מגילה דף ב ע"א - ע"ב:
"תניא נמי הכי: אמר רבי יהודה: אימתי - בזמן שהשנים כתיקנן וישראל שרויין על אדמתן, אבל בזמן הזה הואיל ומסתכלין בה - אין קורין אותה אלא בזמנה. רב אשי קשיא ליה דרבי יהודה אדרבי יהודה, ומוקים לה לברייתא כרבי יוסי בר יהודה: ומי אמר רבי יהודה בזמן הזה הואיל ומסתכלין בה אין קורין אותה אלא בזמנה? ורמינהי, אמר רבי יהודה: אימתי - מקום שנכנסין בשני ובחמישי, אבל מקום שאין נכנסין בשני ובחמישי - אין קורין אותה אלא בזמנה. מקום שנכנסין בשני ובחמישי מיהא קרינן, ואפילו בזמן הזה! ומוקים לה לברייתא כרבי יוסי בר יהודה".
וראה בקישור זה.

יג. במסכת מועד קטן דף ז ע"ב:
"תניא: (ויקרא יד, ח) וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים - שיהא אסור בתשמיש המטה, ואין אהלו אלא אשתו, שנאמר לך אמר להם שובו לכם לאהליכם. רבי יהודה אומר: שבעת ימים יספרו לו - ימי ספירו, ולא ימי חלוטו. רבי יוסי ברבי יהודה אומר: שבעה ימי ספירו, קל וחומר לימי חלוטו".
לרבי יהודה נלמד מהפסוק רק לימי ספירו. לרבי יוסי ברבי יהודה נלמד גם לימי חלוטו.

יד. במסכת יבמות דף קח ע"א:
"תנו רבנן: אי זהו מיאון? אמרה אי אפשי בפלוני בעלי, אי אפשי בקידושין שקידשוני אמי ואחי.
יתר על כן אמר רבי יהודה: אפילו יושבת באפריון והולכת מבית אביה לבית בעלה, ואמרה אי אפשי בפלוני בעלי - זהו מיאון.
יתר על כן אמר רבי יהודה: אפילו היו אורחין מסובין בבית בעלה והיא עומדת ומשקה עליהם, ואמרה להם אי אפשי בפלוני בעלי - הרי הוא מיאון.
יתר על כן אמר רבי יוסי בר יהודה: אפילו שיגרה בעלה אצל חנוני להביא לו חפץ משלו, ואמרה אי אפשי בפלוני בעלי - אין לך מיאון גדול מזה".

טו. במסכת נדרים דף סג ע"ב:
"רבי יהודה אומר: קונם יין שאיני טועם עד שיהא הפסח - לא נתכוון זה אלא עד ליל פסח, עד שעה שדרך בני אדם לשתות יין. אמר קונם בשר שאיני טועם עד שיהא הצום - אינו אסור אלא עד לילי צום, שלא נתכוון זה אלא עד שעה שדרך בני אדם לאכול בשר.
רבי יוסי בנו אומר: קונם שום שאני טועם עד שתהא שבת - אינו אסור אלא עד לילי שבת, שלא נתכוון זה אלא עד שעה שדרך בני אדם לאכול בשום".
מה חידש רבי יוסי ברבי יהודה על דברי אביו? הרי פשוט שרבי יהודה רק דוגמא נקט, כפי שבעצמו הכליל והביא דוגמה במשנה לעיל בדף נה ע"ב: "רבי יהודה אומר: הכל לפי הנודר, טען והזיע והיה ריחו קשה, אמר קונם צמר ופשתים עולה עלי - מותר להתכסות ואסור להפשיל לאחוריו".
אלא שדינו של רבי יוסי ברבי יהודה אינו ברירא כל כך, ואפשר שרבי יהודה היה חולק עליו, שהרי "כבוד יום וכבוד לילה - כבוד יום קודם" (מסכת פסחים דף קה ע"א), ואפשר שנתכוין לנדור עד לסעודת היום שהיא העיקרית, קמ"ל רבי יוסי ברבי יהודה שאעפ"כ, היות שתקנת עזרא "שיהו אוכלין שום בערב שבת" דוקא (מסכת בבא קמא דף פב ע"א), ודרך בני אדם לנהוג כך, רגלים לדבר שלכך נתכוין.

טז. במסכת בבא מציעא סח ע"ב:
"תנו רבנן: כמה הוא שכרו - בין מרובה ובין מועט, דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר: אפילו לא טבל עמו אלא בציר, ולא אכל עמו אלא גרוגרת אחת - זהו שכרו...
תנו רבנן: אין שמין לא את העזים ולא את הרחלים, ולא כל דבר שאינו עושה ואוכל למחצה. רבי יוסי ברבי יהודה אומר: שמין את העזים מפני שחולבות, ואת הרחלים מפני שגוזזות ושוטפות ומורטות, ואת התרנגולת מפני שהיא עושה ואוכלת... רבי יוסי ברבי יהודה סבר לה כאבוה, דאמר: אפילו לא טבל עמו אלא בציר, ולא אכל עמו אלא גרוגרת אחת - זהו שכרו...
אמר רב נחמן: הלכה כרבי יהודה, והלכה כרבי יוסי ברבי יהודה...
(שם דף סט ע"א) אמר ליה: לאו הלכתא איתמר, אלא שיטה איתמר. הכי נמי מסתברא, דאי לא תימא הכי - למה ליה למיחשב ולמימר הלכה הלכה? לימא הלכה כרבי יהודה, דמיקל מכולהו".
רבי יוסי ברבי יהודה עומד בשיטת אביו ומחמיר יותר.

יז. מסכת זבחים דף ח ע"ב:
"אימא: לכל דשחיט ליה להוי כוותיה? אמר רבי אבין: דוחין קדשים הנאכלים אצל קדשים הנאכלין, ואין דוחין קדשים הנאכלין אצל קדשים שאינן נאכלין. אטו חטאת ואשם מי לא מיתאכלי? אלא, דוחין קדשים הנאכלין לכל אדם אצל קדשים הנאכלין לכל אדם, ואין דוחין קדשים הנאכלין לכל אדם אצל קדשים שאין נאכלין לכל אדם. רבי יוסי ברבי אבין אמר: דוחין קדשים קלים אצל קדשים קלים, ואין דוחין קדשים קלים אצל קדשי קדשים".
לאחר שחודד ניסוח המימרא של רבי אבין, בא רבי יוסי ברבי אבין בנו ומחדד אותה עוד יותר.

יח. מסכת זבחים דף כד ע"א - ע"ב:
"קיבל בשמאל - פסול, ורבי שמעון מכשיר... אמר אביי: במקרא נדרש לפניו ולאחריו קמיפלגי (רש"י: רבי שמעון סבר מקרא נדרש לאחריו ולא לפניו הילכך אצבע אונתן דכתיב בתריה קאי ולא אולקח דכתיב לקמיה ורבנן סברי מקרא נדרש לפניו ולאחריו). אמר אביי: הא דרבי אלעזר ברבי שמעון, מפקא מדאבוה ומפקא מדרבנן; דתניא, רבי אלעזר ברבי שמעון אומר: כל מקום שנאמר אצבע בקבלה, שינה בקבלה - פסול, בנתינה - כשר; וכל מקום שנאמר אצבע בנתינה, שינה בנתינה - פסול, בקבלה - כשר, והיכן נאמר אצבע בנתינה? דכתיב: ולקחת מדם הפר ונתת על קרנות המזבח באצבעך, וקסבר: מקרא נדרש לפניו ולא לפני פניו ולא לאחריו".
חכמים סוברים שכל הניתן לידרש נדרש. רבי שמעון חולק וסובר ומצמצם את הדרשה רק להבא. רבי אלעזר ברבי שמעון מצמצם עוד יותר, רק למשפט שבו נאמרה מילת הדרשה, כשיטת רבי חבירו שהעיקר דקדוק הלשון והתחביר "לפי הפשטות המתחדשים בכל יום" (רשב"ם בראשית לז, ב). ואילו רבי שמעון כשיטתו דאזיל בתר טעמא, והצורך באצבע הוא להזאה ולא לקבלה.

יט. ולהבדיל, במלכים א' יב, י-יא:
קָטָנִּי עָבָה מִמָּתְנֵי אָבִי. וְעַתָּה אָבִי הֶעְמִיס עֲלֵיכֶם עֹל כָּבֵד וַאֲנִי אוֹסִיף עַל עֻלְּכֶם אָבִי יִסַּר אֶתְכֶם בַּשּׁוֹטִים וַאֲנִי אֲיַסֵּר אֶתְכֶם בָּעַקְרַבִּים.