הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
רב אשי ורבינא - סוף הוראה
[אמוראים; כללי פסיקה]
מנחות סב ע"א-ע"ב
"ת"ר: זבחי שלמי צבור טעונין תנופה לאחר שחיטה ותנופתן כמות שהן, דברי רבי; וחכמים אומרים: בחזה ושוק. במאי קא מיפלגי? אמר ליה רב חסדא לרב המנונא, ואמרי לה רב המנונא לרב חסדא: בדון מינה ומינה, בדון מינה ואוקי באתרה קא מיפלגי, רבנן סברי: דון מינה ומינה, מה זבחי שלמי יחיד טעונין תנופה לאחר שחיטה, אף זבחי שלמי צבור טעונין תנופה לאחר שחיטה, ומינה, מה התם בחזה ושוק, אף הכא נמי בחזה ושוק; ורבי סבר: דון מינה ואוקי באתרה, מה זבחי שלמי יחיד טעונין תנופה לאחר שחיטה, אף זבחי שלמי צבור טעונין תנופה לאחר שחיטה, ואוקי באתרה, התם הוא דחזה ושוק, אבל הכא כמות שהן כמות שהן בחיים.
רב פפא אמר: דכולי עלמא דון מינה ומינה הוא, והיינו טעמא דרבי, כי התם, מה התם דבר שמתנה לכהן, אף הכא דבר שמתנה לכהן. רבינא אמר: דכ"ע דון מינה ואוקי באתרה, והיינו טעמא דרבנן, שלמיהם - ריבויא הוא ."
1.
בברייתא מחלוקת בין רבי יהודה הנשיא לחכמים. הרמב"ם פסק כחכמים:
2.
רמב"ם הלכות תמידין ומוספין פרק ח הלכה יא:
"כיצד הנפת הלחם עם שני כבשי השלמים מביא שני הכבשים ומניפם בעודן חיים שנאמר והניף אותם תנופה, ואם הניף זה בפני עצמו וזה בפני עצמו יצא, ואחר כך שוחטין אותן ומפשיט, ולוקח חזה ושוק מכל אחד משניהם ומניחן בצד שתי הלחם ומניח שתי ידיו מלמטן ומניף הכל כאחד במזרח במקום כל התנופות, מוליך ומביא, מעלה ומוריד, ואם הניפן אחד אחד יצא... "
כלומר, מניפן שלמים לפני השחיטה, ואחרי השחיטה מניף רק את החזה והשוק – כדעת חכמים.
3.
האמוראים נחלקו בהסבר המחלוקת. עיקר הדיון הוא לגבי הדרשה שזבחי שלמי ציבור נלמדת מזבחי שלמי יחיד. סוג הדרשה נקרא כאן: "דון מינה ומינה", כלומר, כאשר לומדים דרשה ממקום מסויים לומדים על כל פרטיו.
4.
רב חסדא ורב המנונא הסבירו את המחלוקת בברייתא בין רבי וחכמים שהיא בנושא של "דון מינה", וממילא, הלכה צריכה להיות כחכמים שסוברים "דון מינה ומינה".
5.
ולפי רב פפא אין בזה כלל מחלוקת.
6.
ואילו רבינא חולק על כך, שזהו ההסבר של חכמים, והוא לא סובר את הכלל של "דון מינה ומינה".
7.
ספר הכריתות לשון למודים שער ג:
קעה. ויש טעם אחד שאני מפרש על מילתא, דון מינה ומינה או דון מינה ואוקי באתרה כמאן הלכה,
בתחלת העיון אמרתי דהלכה דון מינה ומינה דהא בשילהי כל המנחות באות מצה (מנחות דף ס"ב) איכא א"ל רב חסדא לרב המנונא ואמרי לה להיפך בדון מינה ומינה ובדון מינה ואוקי באתרה פליגי דרבנן סברי דון מינה ומינה
א"כ הני אמוראי סברי כרבנן דסברי דון מינה ומינה דהלכה כוותייהו,
רב חסדא ורב המנונא הסבירו את המחלוקת בברייתא בין רבי וחכמים שהיא בנושא של "דון מינה", וממילא, הלכה צריכה להיות כחכמים שסוברים "דון מינה ומינה"
7.1
הערה: הוא מציין במפורש "הני אמוראי סברי כרבנן", ולענ"ד מכך שהם מסבירים כך את המחלוקת בברייתא אין הכרח שהם פוסקים כרבנן באופן ישיר. אמנם, הלכה באמת צריכה להיות כרבנן משום הכלל של "אין הלכה כרבי מחבריו".
8.
והוא מוסיף:
ועוד רב פפא אמר דכולי עלמא דון מינה ומינה
גם רב פפא מסביר את המחלוקת באופן שכולם מסכימים שהכלל הוא "דון מינה ומינה". משמע מדבריו שהוא מתכוון לכך שרב פפא פוסק כלל זה [ראה הערה 7.1 לעיל].
9.
והוא ממשיך:
אף על גב דרבינא אמר דכולי עלמא דון מינה ואוקי באתרה
באותו אופן ש"ספר הכריתות" הסביר לעיל הוא מסביר גם כאן שרבינא סובר/פוסק שהכלל הוא "דון מינה ואוקי באתרה"
10.
לאור כל הנ"ל הוא מעיר:
אין דבריו של אחד במקום שנים וכל שכן במקום שלשה.
לכאורה יש לפסוק להלכה כרב חסדא ורב המנונא ורב פפא - שהם 3 - נגד רבינא שהוא דעת יחיד.
11.
ושוב אמרתי בלבי שרבינא סוף הוראה והלכה כוותיה
וכיון שיכול לשנויי דפליגי רב המנונא ורב חסדא בהכי או דכולי עלמא דון מינה ומינה אית להו כרב פפא
ודחיק נפשיה למימר דון מינה ואוקי באתרה
ממהלך הגמרא הוא קובע שרבינא באמת מתכוון לפסוק ממש [ולא רק לפרש] "דון מינה ואוקי באתרה"
ולכן:
אם כן ס"ל דכן הלכה
12.
אבל בסופו של דבר הוא מחליט שיש לפסוק אחרת:
והוא אמורא בתרא (ורב אשי) [ורבינא] סוף הוראה סבירא ליה הכי:
משמע מדבריו, שהלכה כרבינא משני נימוקים:
12.1
נימוק א: "והוא אמורא בתרא"
12.1.
משמע מדבריו, שהכלל של "הלכה כבתראי" הוא גם כשה"בתראי" הוא יחיד נגד רבים שהיו לפניו. כלומר, שהכלל של "הלכה כבתראי" גובר על הכלל של "יחיד ורבים הלכה כרבים".
12.2
נימוק ב: "(ורב אשי) [ורבינא] סוף הוראה", כלומר, הלכה כרבינא [גם נגד רבים] מפני שרבינא היה "סוף הוראה ".
13.
לגבי הביטוי "סוף הוראה" יש שני פירושים:
13.1
פירוש א:
של"ה - כללי התלמוד (יא) כלל ה"א :
זה לשון רש"י ריש השוכר את הפועלים (בבא מציעא דף פו א ד"ה סוף הוראה), על הא דאמר רב אשי ורבינא סוף הוראה, כל האמוראים עד ימיהם לא היתה גמרא על הסדר, אלא כשהיתה שאלה נשאלת בטעם המשנה בבית המדרש, או שאלה על מעשה המאורע [בדין ממון או איסור והיתר], כל אחד [ואחד] אומר טעמו.
ורב אשי ורבינא סידרו שמועות האמוראים שלפניהם, וקבעו על סדר המסכתות כל אחד ואחד אצל המשנה הראויה [והשנויה לה]. והקשו קושיות שיש להשיב, ופירוקים שראויין לתרץ, הם והאמוראים שעמהם, וקבעו הכל בגמרא: מיתבי, ורמינהי, ואיבעיא להו. והתירוצים שעליהם מה ששיירו אותם שלפניהם, ואותם שאמרו לפניהם הקושיות והתירוצים לא קבעום בגמרא על סדר המסכתות והמשנה שסידר [רבי], ובאו רב אשי ורבינא וקבעום, עכ"ל (רש"י).
רב אשי ורבינא היו עורכי הגמרא במובן של סידור וארגון השמועות.
13.1.1
לפי הנ"ל לא מובן מדוע בהכרח יש לפסוק כרבינא כמובא לעיל בסיף 12.2.
13.2
פירוש ב:
של"ה - כללי התלמוד (כ) כלל הלכה :
תמט. אין למדין הלכה מפי משנה, פירש רשב"ם פרק יש נוחלין (בבא בתרא דף ק"ל (ב ד"ה עד שיאמרו), שהתנאים כשאמרו הלכה כפלוני, היה כפי מה שיצא מפלפולם אבל לא למעשה, ואילו רבינא ורב אשי שהם סוף הוראה לא אמרו הלכה אלא מתוך מעשה. וכן הרא"ש פרק אחד דיני ממונות (סנהדרין פ"ד סימן ו'). ורבינו יונתן ריש עירובין (יא ב מדפי הרי"ף), כתב שאותה משנה או ברייתא הם דברי יחיד, ואפשר שלא הודו לו חכמי דורו. ואם רבינא ורב אשי פסקו כיחיד, היינו שהיו חכמי דורו מודים לו...
רב אשי ורבינא הכריעו את ההלכה. הלכה כמותם מפני שחכמי דורם הסכימו לכך. כלומר, רב אשי ורבינא מבטאים את הכרעת בתי הדין שלהם. וממילא, יתכן גם שה"רוב" נמצא בידיהם!
13.2.1
לפי הנ"ל מובן מדוע הלכה כרבינא גם נגד חכמים רבים אחרים [שקדמו לו]. וממילא, מובן מה שהובא לעיל בסעיף 12.2
