הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
"רבה" - "אביי" - "רבא"; איכא דאמרי; לשון ראשון
[אמוראים; כללי פסיקה]
מנחות נח ע"ב
"איתמר: המעלה משאור ומדבש על גבי המזבח - אמר רבא: לוקה משום שאור ולוקה משום דבש, לוקה משום עירובי שאור ומשום עירובי דבש; אביי אמר: אין לוקין על לאו שבכללות.
איכא דאמרי: חדא מיהא לקי,
ואיכא דאמרי: חדא נמי לא לקי, דהא לא מיחד לאויה כלאו דחסימה."
1.
ופסק הרמב"ם, הלכות איסורי מזבח, פרק ה הלכה א :
שאור ודבש אסורין לגבי המזבח ואיסורן בכל שהן שנאמר כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו וגו', ואינו חייב אלא אם הקטירן עם הקרבן או לשם קרבן,
ואחד המקטיר עצמן או המקטיר תערובות שלהן לוקה על כל אחד מהן בפני עצמו,
ואם הקטיר שניהן כאחד אינו לוקה אלא אחת לפי ששניהם נאמרו בלאו אחד.
בפשטות הרמב"ם פוסק כאביי שלא חייבים על "לאו שבכללות" אלא אחד.
1.1
השגת הראב"ד:
שניהם כאחד וכו'. א"א בספרים שלנו רבא מחייב ב' וד' ואביי פוטר משום לאו שבכללות.+
מעיר הראב"ד, שהרמב"ם היה צריך לפסוק כרבא, שחייב על כל "לאו" בנפרד, על פי הכלל שבכל מקום הלכה כרבא נגד אביי חוץ מששת הנושאים של "יע"ל" "קג"ם".
2.
"כסף משנה", הלכות איסורי מזבח, פרק ה הלכה א:
"... ומ"ש ואין הקטרה פחותה מכזית היינו בתערובות וצריך שיהא כזית אע"פ שאין בו אלא כל שהוא משאור ודבש לוקה. ומ"ש ואינו חייב אלא אם הקטירן עם הקרבן או לשם קרבן יתבאר בסמוך. ומ"ש ואחד המקטיר עצמן או המקטיר תערובות שלהם לוקה. ברייתא בפרק כל המנחות. ומ"ש לוקה על כל אחד מהם בפני עצמו ואם הקטיר שניהם כאחד אינו לוקה אלא אחת. בפרק כל המנחות (דף נ"ח:) פלוגתא דאביי ורבא והלכה כרבא דאמר לאו שבכללות אין לוקין עליו
ודברי רבינו כאן הם ע"פ דרכו בסה"מ שלו בשורש הט' בפירוש לאו שבכללות אין לוקין עליו והרמב"ן בהשגותיו חולק עליו ומפרש בע"א.
והראב"ד כתב א"א בספרים שלנו רבא מחייב שתים וארבע וכו'
ואני אומר שגם גירסת ספרינו כגירסת הראב"ד
אבל גירסת רבינו יותר נכונה משום דסוגיין דגמרא דאין לוקין על לאו שבכללות ואם כגירסת הראב"ד היה לנו לומר דלוקין כרבא שאין זו מיע"ל קג"ם דהלכה ב"
ה"כסף משנה" מפרש שהרמב"ם גורס בסוגייתנו להיפך מהגירסא המקובלת, שרבא הוא זה שטוען שפטור על לאו שבכללות, וממילא מתאים לכלל שהלכה כרבא נגד אביי.
3.
בנושא זה רבו המחלוקות בין הראשונים. ראה פירוט הדעות ב"מתיבתא", הערה ז, ושם, ב"ילקוט ביאורים", עמוד קלה.
4.
תוס' בד"ה "ואיכא דאמרי" אומר שבעניין זה יש "סוגיות הפוכות" בש"ס, מה אומר אביי ומה אומר רבא.
5.
ה"כסף משנה" בהלכות נזירות פרק ה הלכה ח :
מצאתי כתוב אין הגירסאות מתחלפות אלא בפסחים גרסינן רבה שהוזכר קודם אביי ובנזיר גרסינן רבא שהוזכר אחר אביי וזה כלל גדול כתבוהו התוס' בפ' במה מדליקין ובנזיר נקט אביי סברא דרבה דהוא רביה עכ"ל.
מדבריו נלמד כמה כללים:
5.1
בסוגייתנו מופיעים דברי "רבא" לפני דברי "אביי". הכלל הוא שתמיד דברי אביי יופיעו לפני דברי רבא [כי אביי היה גדול מרבא]. לכן בסוגייתנו יש לגרוס "רבה" במקום "רבא". כלומר, רבה הוא זה שסובר "לאו שבכללות" חייב, ואביי סובר שפטור.
וממילא, הרמב"ם פסק כאביי נגד רבה [אפילו שהיה רבו], ומתאים לאחת הדעות במחלוקת העקרונית כמי ההלכה במחלוקת בין רבה ואביי:
5.1.1.
יש מחלוקת בעניין הנ"ל:
אנציקלופדיה תלמודית כרך ט, [הלכה] טור שטז
רבה ואביי [כמי הלכה?], תלוי במחלוקת אם הלכה כרבה שהוא רבו או כאביי שהוא בתרא [רשב"א ברכות דף כ ב]
5.2
ה"כסף משנה" מסביר דבר מעניין וחשוב, שבאותם מקומות שמצאנו שאביי סובר "לאו שבכללות" חייב, יש לומר שאביי מסר את דעת רבו – רבה.
5.2.1
ויש בדבריו אלה חידוש גדול מאד, שלפעמים דברי תלמיד אינם דבריו שלו אלא דברי רבו [והתלמיד חולק עליו].
יש מקומות בש"ס, שהגמרא אומרת במפורש "הא דידיה", "הא דרביה", אבל ה"כסף משנה" לעיל אומר את דבריו גם במקרה שהגמרא לא אומרת זאת במפורש.
6.
אחרי שהגמרא ציינה את מחלוקת אביי ורבא היא מביאה שני הסברים פרטיים בדינו של אביי.
לפי גירסת הרמב"ם מדובר בדינו של רבא, והרמב"ם פוסק כלשון הראשון בדברי רבא [לגירסת הרמב"ם].
6.1
שואל הרמב"ן, הרי הכלל הוא תמיד שהלכה כלשון אחרון [כשניסוח הגמרא הוא "איכא דאמרי"].
6.2
יש בראשונים הסבר, שגם לפי הרמב"ם ניתן לפסוק כלשון ראשון אם יש טעם בדבר.
6.3
הסבר נוסף: הכלל שהלכה כלשון אחרון חל רק כאשר ההסבר הראשון בגמרא מובא ב"סתם", ולא מנוסח עם הביטוי "איכא דאמרי". ואם הביטוי "איכא דאמרי" מופיע רק בהסבר האחרון – אז אמנם אין הכרח שהלכה כמותו, אלא נוקטים על פי כללי ההכרעה הכלליים בדיני ספקות.
7.
כמו שמובא ב"יד מלאכי", כללי התלמוד כלל שפה :
"לישנא בתרא, לא מקרי אלא כשמביא הש"ס לישנא קמא בסתם והלשון השני בלשון איכא דאמרי אבל היכא ששניהם מביא הגמרא איכא דאמרי ואיכא דאמרי לא נקרא לישנא בתרא, ובשל סופרים הלך אחר המקיל, כ"כ ר' יונה בפ"ח דברכות ..." [ומאריך דם בדבריו]
משמע כלעיל בסעיף 6.3
8.
ראה גם ב"הליכות עולם", שער חמישי, סעיף יא:
"נקטינן בכל "איכא דאמרי" שבגמרא כך הלכה, ושלא כדברי הריב"א ז"ל, שהיה אומר דכל "איכא דאמרי" טפל לגבי לשון ראשון, כי רב אשי סדר לשון המרובים והעיקר תחילה, וכל לשון היחידים והטפל אומר "איכא דאמרי"...
הוא מביא מחלוקת ראשונים:
לפי דעה אחת הלכה תמיד כלשון ראשון [לכאורה מדובר דווקא כשהלשון הראשון מובא ב"סתם" ולא כ"איכא דאמרי"].
ולפי דעה אחרת הלכה כלשון אחרון [כ"איכא דאמרי"]. גם כאן כנראה שמדובר דווקא כשהלשון הראשון מובא ב"סתם" ולא כשמובא בלשון "איכא דאמרי".
9.
הערה: יש דיון נוסף, האם הדברים האמורים לעיל בסעיפים 7-8 תקפים לכל הסגנונות של לשון ראשון ולשון אחרון, כגון, "איבעיא אימא"; "ואמרי לה"; "לישנא אחרינא"
10.
לפי הדיון האחרון אפשר להסביר מדוע הרמב"ם פוסק כאביי ולא כרבא [אם זו היתה הגירסא לפניו – ולא כדברי ה"כסף משנה"]: מפני שהגמרא דנה לפי דברי אביי ומביאה שני הסברים ["איכא דאמרי"] לדבריו. והכלל הוא שאם "סוגיא כוותיה" הרי הלכה כדבריו אפילו בניגוד לכללי פסיקה פרטיים, כגון: אביי ורבא – הלכה כרבא.
11.
הערה: יש ראשונים שמסבירים שמשמעות הביטוי "איכא דאמרי" בסוגייתנו כלל לא דומה לכל מקום אחר שמופיע ביטוי זה.
בסוגייתנו הכוונה היא לבירור מחלוקת אביי ורבא. ה"איכא דאמרי" הראשון הוא הסבר לדברי רבא, והשני – הסבר לדברי אביי [ראה "מתיבתא", הערה ח].
