סקר
מסכת ערכין לעומת זבחים-מנחות-חולין -בכורות:
הקלה משמעותית
קשה באותה מידה
יותר קשה!
לא יודע


 

הרב ירון בן-דוד
בארות יצחק

 

תורה, כהונה וייחוס

מנחות נג ע"א

 
בתחילת פרשת אמור אנו קוראים על מעלתם של הכהנים, ובסוף הפרשה אנו קוראים על דינו של המקלל. בשיעור זה נעסוק, בין השאר, בדינו של המקלל כהן...

התורה, כידוע, אינו עוברת בירושה מאב לבן. מימרות רבות של חז"ל מדגישות את העובדה הזו, כגון 'היזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה', 'התקן עצמך ללמוד תורה שאינה ירושה לך', וכו'. ובכל זאת, אנו יודעים כי פעמים רבות מייחסים חשיבות רבה לענייני הייחוס, ויש שידוכים שקמים ונופלים על הדבר הזה. האם ייחוס חשוב נותן נקודות זכות לאדם? בגמרא שלמדנו השבוע בדף היומי נראה שר' פרידא מזלזל מאוד בעניין הייחוס, ומחשיב רק את השם שהאדם קונה לעצמו:
 

1. תלמוד בבלי מנחות נג, א

אמרי ליה רבנן לרבי פרידא: רבי עזרא בר בריה דרבי אבטולס דהוא עשירי לר' אלעזר בן עזריה דהוא עשירי לעזרא קאי אבבא, אמר: מאי כולי האי? אי בר אוריין הוא יאי, אי בר אוריין ובר אבהן יאי, ואי בר אבהן ולא בר אוריין אישא תיכליה! אמרו ליה: בר אוריין הוא, אמר להו: ליעול וליתי.
חזייה דהוה עכירא דעתיה, פתח ואמר: "אמרת לה' ה' אתה טובתי בל עליך" - אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, החזק לי טובה שהודעתיך בעולם, אמר לה: טובתי בל עליך, איני מחזיק טובה אלא לאברהם יצחק ויעקב שהודיעוני תחלה בעולם, שנאמר: "לקדושים אשר בארץ המה ואדירי כל חפצי בם(1)".
כיון דשמעיה דקאמר אדיר, פתח ואמר: יבא אדיר ויפרע לאדירים מאדירים באדירים; יבא אדיר - זה הקדוש ברוך הוא, דכתיב: "אדיר במרום ה'", ויפרע לאדירים - אלו ישראל, שנאמר: "ואדירי כל חפצי בם", מאדירים - אלו המצרים, דכתיב: "צללו כעופרת במים אדירים", באדירים - אלו מים, שנא': "מקולות מים רבים אדירים משברי ים".
יבא ידיד בן ידיד ויבנה ידיד לידיד בחלקו של ידיד ויתכפרו בו ידידים; יבא ידיד - זה שלמה המלך, דכתיב: "וישלח ביד נתן הנביא ויקרא שמו ידידיה בעבור ה'", בן ידיד - זה אברהם, דכתיב: "מה לידידי בביתי", ויבנה ידיד - זה בית המקדש, דכתיב: "מה ידידות משכנותיך", לידיד - זה הקב"ה, דכתיב: "אשירה נא לידידי", בחלקו של ידיד - זה בנימין, שנאמר: "לבנימין אמר ידיד ה' ישכן לבטח עליו," ויתכפרו בו ידידים - אלו ישראל, דכתיב: "נתתי את ידידות נפשי בכף אויביה".
יבא טוב ויקבל טוב מטוב לטובים; יבא טוב - זה משה, דכתיב: "ותרא אותו כי טוב הוא", ויקבל טוב - זו תורה, דכתיב: "כי לקח טוב נתתי לכם", מטוב - זה הקב"ה, דכתיב: "טוב ה' לכל", לטובים - אלו ישראל, דכתיב: "היטיבה ה' לטובים".
יבא זה ויקבל זאת מזה לעם זו; יבא זה - זה משה, דכתיב: "כי זה משה האיש", ויקבל זאת - זו התורה, דכתיב: "וזאת התורה אשר שם משה", מזה - זה הקב"ה, דכתיב: "זה א-לי ואנוהו", לעם זו - אלו ישראל, שנאמר: "עם זו קנית".


הדרשה הראשונה שאמר ר' פרידא התבססה על הפסוקים מתוך פרק טז בתהלים:
 

2. תהלים טז, א-ג

מִכְתָּם לְדָוִד שָׁמְרֵנִי אֵ-ל כִּי חָסִיתִי בָךְ:
אָמַרְתְּ לַה' ה' אָתָּה טוֹבָתִי בַּל עָלֶיךָ:
לִקְדוֹשִׁים אֲשֶׁר בָּאָרֶץ הֵמָּה וְאַדִּירֵי כָּל חֶפְצִי בָם:


ומסביר ה'קרן אורה' את דבריו של ר' פרידא על הייחוס: ייחוס יכול להיות דבר טוב, בתנאי שהוא אכן משמש מנוף להתקדמות רוחנית. הייחוס הוא כמו 'פוֹר' שנותנים לאדם בתחרות: הוא מתחיל את התחרות מנקודה קרובה יותר ליעד. אם הוא משתמש בזה, סביר להניח שהוא יגיע ראשון. אבל אם למרות התנאים המועדפים שהוא קיבל הוא אינו שונה מהאחרים ואף פחות מהם, הרי שזה ישמש נגדו: למרות התנאים המשופרים שהוא קיבל הוא לא עמד בציפיות. ואלו דברי ה'קרן אורה':
 

3. קרן אורה (ר' יצחק מינקובסקי, המאה ה-19, ליטא) מסכת מנחות דף נג עמוד א

כי בא לקבל פני ר' פרידא ולהנות מאור תורתו, ולהגביר דעתו בדעת השלימה, אשר זה היה דרך כל מקבלי פני רבם לתכלית הזה, הן בדבר הלכה הן בדבר אגדה הכל לשם שמים ולידע דרך ה', ומפני מוראו את רבו קאי אבבא עד שיטול רשות ליכנס, ואמרו לר' פרידא מעלתו מצד אבותיו דהוא עשירי לר"א ב"ע כו', והשיב להם ר' פרידא אי בר אוריין הוא ואי כו' ואי בר אבהן ולא בר אוריין כו', והוא כנ"ל, אתם משבחין אותו מצד מעלת אבותיו וקבלתו מהם, אבל זאת המעלה אינה אלא אם יש לו דעת ושלימות מצד עצמו, ובר אוריין ובר אבהן הוא, ואי שניהם כאחד וודאי טובים, אבל בר אבהן לחוד והוא בעצמו בלי דעת שולט בו הדין יותר, כי הי' לו ממי ללמוד ולא למד, ואמרו ליה בר אוריין הוא ג"כ, ונתן לו רשות ליכנס.

אומרים שייחוס הוא כמו הספרה 0. ככל שהייחוס ארוך יותר, זהו מספר גדול יותר של אפסים. אם באמת האדם עצמו שוה משהו, הרי הסכום יהיה גבוה מאוד. אבל אם האדם עצמו אין לו ערך, הרי המספר הזה בסופו של דבר הוא אפס. ואולם, ר' פרידא אומר יותר מכך: מי שיש לו ייחוס אך אינו תלמיד חכם צריך להיענש על כך, מכיון שהוא לא ניצל את כל הפוטנציאל שהיה לו.

ר' פרידא, שאומר את הדברים הללו, הוא אמורא לא כל-כך מוכר. מימרא מעניינת במסכת עירובין יכולה להאיר לנו קצת את דמותו:
 

4. תלמוד בבלי עירובין נד, ב

רבי פרידא הוה ליה ההוא תלמידא דהוה תני ליה ארבע מאה זימני וגמר. יומא חד בעיוה למלתא דמצוה, תנא ליה ולא גמר. אמר ליה: האידנא מאי שנא? אמר ליה: מדההיא שעתא דאמרו ליה למר איכא מילתא דמצוה - אסחאי לדעתאי, וכל שעתא אמינא, השתא קאי מר, השתא קאי מר. אמר ליה: הב דעתיך ואתני ליך. הדר תנא ליה ארבע מאה זימני אחריני נפקא בת קלא ואמרה ליה: ניחא ליך דליספו לך ארבע מאה שני, או דתיזכו את ודרך לעלמא דאתי? אמר: דניזכו אנא ודריי לעלמא דאתי. אמר להן הקדוש ברוך הוא: תנו לו זו וזו.

אגב, על הסיפור הזה היה אומר ר' חיים שמואלביץ' ראש ישיבת מיר: בד"כ כששומעים את הסיפור הזה מתפעלים מהרב, שבאמת ניחן בסבלנות בלתי רגילה. אבל אני, בתור מחנך, לא מפסיק להתפעל מאותו תלמיד שידע שהוא לא מסוגל לקלוט בפחות מארבע מאות פעמים, ובכל זאת היתה לו סבלנות ללמוד שוב ושוב...

ר' פרידא, אם כן, שאינו מחשיב ייחוס, הוא רב שמכיר תלמידים – ויכול להיות שעקב נסיונו כמחנך הוא יודע שבני רבנים אינם בהכרח התלמידים המבריקים ביותר...

בזכות מסירות הנפש שלו כמורה הוא זכה לאריכות ימים מופלגת. ובכל זאת, כשהוא נשאל על ידי תלמידיו בזכות מה הוא האריך ימים, הוא לא זקף לזכותו את הלימוד של אותו תלמיד, ובמקום זאת נתן תשובה אחרת:
 

5. תלמוד בבלי מגילה כז, ב

שאלו תלמידיו את רבי פרידא: במה הארכת ימים? אמר להם: מימי לא קדמני אדם לבית המדרש, ולא ברכתי לפני כהן, ולא אכלתי מבהמה שלא הורמו מתנותיה. דאמר רבי יצחק אמר רבי יוחנן: אסור לאכול מבהמה שלא הורמו מתנותיה. ואמר רבי יצחק: כל האוכל מבהמה שלא הורמו מתנותיה - כאילו אוכל טבלים. ולית הלכתא כוותיה. ולא ברכתי לפני כהן, למימרא דמעליותא היא? והא אמר רבי יוחנן: כל תלמיד חכם שמברך לפניו, אפילו כהן גדול עם הארץ - אותו תלמיד חכם חייב מיתה, שנאמר "כל משנאי אהבו מות". אל תקרי משנאי אלא משניאי! - כי קאמר איהו - בשוין.

מדוע התעלם ר' פרידא מדברי הקב"ה שהבטיח לו אריכות ימים בגלל מעשה אחר, והוא אומר שהמעשה שבזכותו הוא האריך ימים קשור לעובדה שהוא כיבד את הכהנים? התוספות מביאים שתי תשובות אפשריות:
 

6. תוספות מסכת עירובין דף נד עמוד ב

תנו לו זו וזו - והא דאמר בפרק בתרא דמגילה (דף כז:) שאלו תלמידיו את ר' פרידא במה הארכת ימים אמר להן מעולם לא קדמני אדם לבית המדרש הא והא גרמא לו אי נמי באותה שעה לא ידע שאמר ליה הקב"ה תנו לו זו וזו עד לאחר שחי ארבע מאות שנה.

מעניין שיש כאן שתי התייחסויות שונות של ר' פרידא לעניין הייחוס: כאשר מדובר בייחוס של כהונה הוא מכבד את הכהן אף יותר ממנו עצמו, אך כאשר מדובר בייחוס של רבנות הוא אינו מתרשם מכך בכלל. ואולם, המשנה אומרת שגם ייחוס הכהונה הוא משני ביחס לחכמה שאדם קונה לעצמו:
 

7. משנה הוריות פרק ג משנה ח

כהן קודם ללוי. לוי לישראל. ישראל לממזר. וממזר לנתין. ונתין לגר. וגר לעבד משוחרר. אימתי? - בזמן שכולן שוין. אבל אם היה ממזר תלמיד חכם וכהן גדול עם הארץ, ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ

התשובה היא, כמו שראינו בגמרא, שכאשר מדובר בכהן שהוא עם הארץ, הוא אכן פחות חשוב מתלמיד חכם ממזר, כי יש לו פוטנציאל גדול והוא אינו מנצל אותו כלל. אבל כאשר מדובר בכהן שאינו עם הארץ, ר' פרידא כיבד אותו אף יותר מאשר את עצמו.

ואולם, צריך לשאול: האם היתה לר' פרידא בכלל אפשרות לקרוא לפני הכהן? הרי המשנה קובעת שהכהן תמיד עולה ראשון:
 

8. משנה גיטין פרק ה משנה ח

ואלו דברים אמרו מפני דרכי שלום כהן קורא ראשון ואחריו לוי ואחריו ישראל מפני דרכי שלום

ומסבירה הגמרא את הדברים:
 

9. תלמוד בבלי גיטין נט, ב

תנא דבי רבי ישמעאל: "וקדשתו" - לכל דבר שבקדושה: לפתוח ראשון, ולברך ראשון, וליטול מנה יפה ראשון. א"ל אביי לרב יוסף: מפני דרכי שלום? דאורייתא היא! א"ל: דאורייתא, ומפני דרכי שלום. כל התורה כולה נמי מפני דרכי שלום היא, דכתיב: "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום"! אלא אמר אביי: לכדמר; דתניא: שנים - ממתינין זה לזה בקערה, שלשה - אין ממתינין; הבוצע הוא פושט ידו תחלה, ואם בא לחלוק כבוד לרבו או למי שגדול ממנו - הרשות בידו; ואמר מר עלה: לא שנו אלא בסעודה, אבל בבהכ"נ לא, דאתו לאינצויי. אמר רב מתנה: הא דאמרת בבהכ"נ לא, לא אמרן אלא בשבתות וימים טובים דשכיחי רבים, אבל בשני ובחמישי לא. איני? והא רב הונא קרי בכהני בשבתות ויו"ט! שאני רב הונא, דאפילו רבי אמי ורבי אסי כהני חשיבי דא"י מיכף הוו כייפי ליה.

מסבירים התוספות שיש להבדיל בין שלושה מצבים שונים: כשהכהן עם הארץ גמור, הרי שאין להקדימו כלל, ומי שעושה כך משניא את הקב"ה, חלילה. כשהכהן קצת חכם – הוא קודם לחכם מישראל מפני דרכי שלום, אבל בימות החול יש להעדיף את החכם, אלא אם כן החכם מוותר על הכבוד לכהן, וזה מה שעשה ר' פרידא. כאשר כולם כפופים לישראל, הרי שגם בשבתות ובחגים יש להעדיף את החכם מישראל, אלא אם כן הוא מוותר לכהן:
 

10. תוספות מסכת גיטין דף נט עמוד ב

דאפי' רבי אמי ורבי אסי כהני חשיבי כו' - משמע דאי לאו הכי אסור אפי' הוא גדול מכל בני עירו. והא דאמר בסוף מגילה (דף כח, א) א"ר פרידא מימי לא ברכתי לפני כהן, ופריך הש"ס מחכם הקורא אחר כהן עם הארץ דחייב מיתה, ומוקי לה בשוין, ועל כרחך לאו שוין ממש דא"כ מאי רבותיה? אלא אתא לאפוקי כהן עם הארץ, וצריך למימר נמי דכולהו הוו כפופין לרבי פרידא דאי לאו הכי מאי רבותיה אי נמי הא דבעי הכא כייפי היינו בשבתות ויו"ט ור' פרידא אפילו בשני ובחמישי לא קרא.

נבהיר את הדברים בטבלה הבאה:



ואולם, הרשב"א הביא גם פירוש אחר שלפיו המנהג של ר' פרידא בכלל לא עסק בעליה לתורה אלא בברכת המזון. דבר מעניין נוסף שאומר הרשב"א: ניתן לכבד עם הארץ בזימון, אבל לא לכבד כהן שהוא עם הארץ, מכיון שכאשר מכבדים ישראל שהוא עם הארץ כולם מבינים שהרב מחל על כבודו, אבל כאשר מכבדים כהן עם הארץ, אנשים עלולים לחשוב שהסיבה שהוא כיבד אותו היא בגלל שכבוד הכהונה חשוב מכבוד התורה, וזה דבר שאינו נכון:
 

11. רשב"א (ר' שלמה בן אדרת, המאה ה-13, ספרד) מגילה דף כח עמוד א

כי קאמר איהו בשוין. פי' ר"ת ז"ל דלאו בשוין ממש, דא"כ פשיטא דכהן קודם אלא ששניהם תלמידי חכמים וליכא משום משנאי אהבו מות. ואע"פ שהיו הכהנים ואפי' החכמים שבהן כפופין לו כרב הונא לא קרא בפניהם. ויש מפרשים לא ברכתי ברכת המזון מדלא קאמר לא קריתי, ואפ"ה בכהן עם הארץ איכא משום משנאי אהבו מות שהרואה אומר דמשום כבוד כהונה דעדיף מכבוד תורה הוא נותן לו לברך אבל בעם הארץ דעלמא יכול הוא תלמיד חכם לתת לו רשות לברך לפניו ברכת המזון.

ראינו, אם כן, שכבוד התורה חשוב יותר מכבוד הכהונה, ורק מפני דרכי שלום מעדיפים את כבוד הכהונה בעת העליה לתורה. ואולם, מעשה בא לפני הריב"ש שאדם קילל כהן, ובני הקהילה ביקשו מהרב להעניש את המקלל בעונש חמור יותר מאשר אם הוא היה מקלל אדם מישראל, מכיון שמדובר בכהן. מעניין שהסיבה שביקשו זאת ממנו היא בגלל שזהו הדין אצל הגויים, שמי שמקלל את אנשי הדת שלהם נענש בעונש חמור יותר, ואם זהו הדין אצלם, כך צריך להיות גם אצלנו כדי שלא תהא כהנת כפונדקית. וכך הובא בריב"ש:
 

12. שו"ת הריב"ש (ר' יצחק בר ששת, המאה ה-14, ספרד) סימן צד

מעשה בא לפניך, כי יהודי קלל כהן אחד ואבותיו, קללות נמרצות בפני העם, ואמרו לך להענישו, יען היה כהן, חפשת ולא מצאת עונשו על ישראל חברו. ויען בארץ הזאת נוהגין ברוב ענינים כחקות הישמעאלים, אשר מכללן, שהמקלל קרוב נביאים יענש עונש חזק, ואמרו היהודים, כי כן ראוי לעשות למבזה או מקלל הכהן, להיותו זרע אהרן....
...שלדברי הכל היא מצוה בתורה לכבד הכהן יותר משאר ישראל, וכבר מנאה הרמב"ם ז"ל בחשבון המצות. שכתב בראש ספר המדע, במנין המצות ל"ב: לחלוק כבוד לזרעו של אהרן, ולהקדימו לכל דבר שבקדושה, שנאמר: וקדשתו. ובספר המצות שלו כתב ז"ל: המצוה ל"ב היא שצונו לכבד זרע אהרן ולנשאם ולרוממם, ונשים מדרגתם מדרגה קודמת וראשונה, ואפי' ימאנו לא נשמע מהם. זה כלו הגדלה לא-ל ית', אחר שהוא לקחם ובחרם לעבודתו ולהקריב קרבנותיו...
ואחר שהיא מ"ע מן התורה לכבד הכהן, ולהדרו על שאר העם, הדבר ברור שהמחרף אותו ראוי ליענש יותר משאם חרף א' משאר העם. אע"פ שבשאר העם קיי"ל: ביישו בדברים פטור, במבייש הכהן בדברים, ראוי לגעור בו ברבים, ולהכריחו לבקש ממנו מחילה, ולרצותו עד שימחול לו. ואף בשאר האנשים כ' הרמב"ם ז"ל, שיש לב"ד לעשות גדר בדבר כפי מה שיראו, אין צ"ל בכהן, שראוי לגעור בנזיפה במחרפו ובמגדפו, כל שהכהן מתנהג בקדושתו של אהרן ע"ה, רוצה לומר: שאינו נושא נשים בעברה, ואינו מטמא למתים. שאם עשה כן, אבד כהונתו, ופסול לעבודה עד שיחזור בו...


לסיכום: כתר התורה חשוב יותר מכתר הכהונה. כך קובעת גם המשנה המפורסמת:
 

13. משנה אבות פרק ו משנה ה

גדולה תורה יותר מן הכהונה ומן המלכות, שהמלכות נקנית בשלשים מעלות, והכהונה בעשרים וארבע, והתורה נקנית בארבעים ושמונה דברים.

כאשר מדובר בכהן עם הארץ – הרי שאפילו ממזר שהוא תלמיד חכם קודם לו. אבל כאשר מדובר בכהן שאינו עם הארץ, אלא שהוא פחות חכם מישראל חבירו, מעיקר הדין עדיין יש לכבד את החכם יותר מאשר הכהן, אבל מפני דרכי שלום מעדיפים להעלות את הכהן ראשון כדי למנוע מריבות בין אנשים שחושבים שהם ראויים להיות לפני הכהן. יחד אם זאת, גם כאשר ניתן להעדיף את החכם, אם החכם מוחל על כבודו ומכבד את הכהן (כל עוד אינו עם הארץ) הוא זוכה בכך לאריכות ימים.

ויפה העיר החת"ם סופר שכל הדברים האלה רמוזים בפסוקים הרצופים בספר משלי:
 

14. משלי ג, יג-יח

אַשְׁרֵי אָדָם מָצָא חָכְמָה וְאָדָם יָפִיק תְּבוּנָה:
כִּי טוֹב סַחְרָהּ מִסְּחַר כָּסֶף וּמֵחָרוּץ תְּבוּאָתָהּ:
יְקָרָה הִיא מִפְּנִינִים וְכָל חֲפָצֶיךָ לֹא יִשְׁווּ בָהּ:
אֹרֶךְ יָמִים בִּימִינָהּ בִּשְׂמֹאולָהּ עֹשֶׁר וְכָבוֹד:
דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נֹעַם וְכָל נְתִיבֹתֶיהָ שָׁלוֹם:
עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ וְתֹמְכֶיהָ מְאֻשָּׁר:

 

15. חתם סופר (ר' משה סופר, המאה ה-19, סלובקיה) גיטין דף נט עמוד ב

במשלי ג' יש ג' פסוקים זה אחר זה: "יקרה היא מפנינים וכל חפציך לא ישוו בה", "אורך ימים בימינה בשמאלה עושר וכבוד", "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום". רצה לומר "יקרה היא מפנינים" דרשינן מכהן גדול שנכנס לפני ולפנים וממזר ת"ח קודם לכהן גדול עם הארץ. ומ"מ אם איננו עם הארץ גמור אלא קצת בן תורה והחכם מוחל על כבודו ומקדים כהן כמו ר' פרידא זוכה החכם לאריכות ימים ומכ"ש לעושר וכבוד, והיינו "אורך ימים בימינה ובשמאלה עושר וכבוד". ומשום דלא ליתי לאנצויי טוב לתקן להקדים הכהן לעולם והיינו "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום" כבשמעתין משום דרכי שלום:


 


(1) יכול להיות שלאחר שר' פרידא זלזל בעניין הייחוס, הוא חשש שהוא פגע בר' עזרא, ולכן אמר לו את הדברים האלה, שבעצם כולנו מתגאים בייחוס שלנו כבני אברהם יצחק ויעקב, ולמרות כל הדברים הטובים שאנחנו עושים הקב"ה בסופו של דבר מחשיב דוקא את הייחוס שלנו.



עיצוב: אפרת נוילנדר | תיכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר