סקר
מסכת תמורה
קשה מאוד
קשה
ממוצעת
קלה


 

גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון תשס"א, מדור "עלי הדף"
מסכת מנחות
דף נד ע"א 

 

שיעורים שנשתנו נפחם - מה דינם?

דברים שנשתנה נפחם מכפי שהיו בתחילה, דנו בגמרא במכילתין (נד ע"א) - האם דינם כפי השיעור שהיה בהם בתחילה, או כפי השיעור שהם עתה. הדוגמא שהגמרא עוסקת בה היא לגבי טומאת אוכלים, ששיעור אוכלים טמאים לטמא מאכלים אחרים הוא כביצה, ובכן יש לדון בבשר טמא שהיה בו שיעור כביצה, ונתמעך ונתצמצם, מהו דין המאכל שנגע בו אחרי שנתמעך. וכמו כן יש לדון להיפוך, במאכל טמא שהיה פחות מכביצה, ותפח ועמד על שיעור ביצה, האם מטמא מכאן ולהבא, ומסקנת הגמרא: "אמר רבה, כל היכא דמעיקרא הוה ביה והשתא לית ביה - הא לית ביה [כלומר, שדינו כפי מצבו עתה - שאין בו שיעור]. וכל היכא דמעיקרא לא הוה ביה והשתא הוה ביה, מדרבנן", כלומר, שהולכים אחר השיעור של עכשיו מדרבנן בלבד, ואילו מן התורה - היה ראוי להיות דינו כפי שיעורו שהיה בו בתחילתו. ובטעם הדבר כתב רש"י (ד"ה דמעיקרא), כי תוספת נפח באה מחמת מים בעלמא שנבלעו בבשר מבחוץ, ואינה נחשבת כחלק ממנו, ולכן אין מצטרפת עם הבשר להשלימו לשיעור.

נידון זה שייך לעוד דיני תורה, כי לפי המתבאר בסוגייתנו שוה דין זה לגבי שיעור כזית באיסורי אכילה, כגון בשר פיגול ונותר שיש חיוב כרת באכילתם, ובבשר שנצטמק - הרי נחסר משיעורו, ואין לוקים על אכילתו, וכן אין בו חיוב כרת. וכמו כן תפיחת הבשר אינה גורמת השלמת שיעורו להתחייב באכילתו, וכמובן - שבאופן זה שתפח הבשר כלפי איסור אכילתו - יש בו איסור מן התורה, שהרי הלכתא היא דחצי שיעור אסור מן התורה, וגם בהיותו כמתחילתו היה בו איסור, והנידון בסוגייתנו הוא לענין שיעור ביצה לטומאת אוכלים - שבפחות מכשיעור אינו מטמא כלל, וכן כלפי חיוב מלקות וכרת - שבתפח נשאר שיעורו כמקדם שהוא פחות מכזית (עי' שו"ת שואל ומשיב מהדו"ק ח"א סי' קסח).

בפוסקים מצינו שדנו בזה לענין אתרוג שנצטמק, דהנה שנינו (סוכה לד:): "שיעור אתרוג הקטן, רבי מאיר אומר כאגוז, רבי יהודה אומר כביצה", ולהלכה קיי"ל כרבי יהודה ששיעורו כביצה (עי' שו"ע או"ח סי' תרמח סכ"ב), ובאם היה בו בתחילה שיעור ביצה ונצטמק – מצינו נידון בפוסקים מה דינו: בספר 'בית השואבה' (פ"ה סי' א אות צ) נסתפק בזה, דלכאורה ראוי לדמותו לדברי רבה בסוגיין ד"כל היכא דמעיקרא הוה ביה והשתא לית ביה - הא לית ביה", והגם שהיה באתרוג בתחלתו כשיעור ביצה, "כיון דהשתא מיהא נצטמק ובציר ליה שיעוריה, דבתר השתא דשעת קיום מצות לקיחה בו אזלינן ומשערינן והא לית ליה שיעורא".

אולם בהמשך הדברים הסיק, שבאתרוג שפיר יכולים לצאת ידי חובה אם היה בו שיעור בתחילתו ואחרי כן נצטמק, ואינו דומה למה שמבואר בסוגייתנו לענין שיעור ביצה כלפי טומאת אוכלים או לענין שיעור כזית בבשר פיגול ונותר, כי שונה הם השיעורים שנאמרו בטומאת אוכלים ובאיסורי אכילה, שהרי גדר השיעור בהם הוא שיעור בכמות, שבגודל כזית או כביצה קבעה התורה את הדינים שנאמרו בהם, ולכן כאשר נתמעט משיעור הכמות הרי אין בו השיעור שקבעה התורה, ושפיר אמר רבה: "הא לית ביה". ומשא"כ באתרוג, יש לדון האם גדר שיעור כביצה הואשיעור בכמות כמו שאר השיעורים שנאמרו בתורה. צדדי הספק הם, כי הנה בטעם הדבר שהצריך רבי יהודה שיעור ביצה, מצינו בגמרא (סוכה לא:) שבהו"א אמרו שהוא משום 'הדר', כי בפחות משיעור זה לא נחשב כאתרוג הדר. ולאור זה גדר השיעור הוא שיעור בכמות, כי בפחות משיעור זה אין האתרוג הדר, ובודאי שבשעת לקיחתו צריך להיות שיעור זה.

אכן למסקנת הגמרא שהפסול באתרוג הוא "משום דלא גמר פירא", ואם כן גדר השיעור הוא באיכות, כי בשיעור כזה יש אות והוכחה שכבר נגמר הפרי, ובכן אם האתרוג כבר הגיע לשיעור זה, מה לנו אם נצטמק אחרי כן, הלא סוף סוף כבר הגיע האתרוג לגמר פירא, ואם כן שפיר יכולים לצאת ידי חובה. וכסברא זו הכריע החזון איש (או"ח סי' קמח סק"ב), שאם נצטמק האתרוג לפחות מכביצה, כשר ומברכין עליו (וע"ש שנתקשה בדעת הח"א [ח"ב כלל קנא אות טז] שאם היה בו כשיעור ובימי החג נצטמק ועמד על פחות מכיצה - פסול משום שאינו הדר", ומובא במשנה ברורה [ביאור הלכה סי' תרמח סכ"א ד"ה פסול] להלכה, וראה גם ב"ח סוף סי' תרמ"ח; ביכורי יעקב שם סקכ"א).

והנה כלפי הכלל השני: "כל היכא דמעיקרא לא הוה ביה והשתא הוה ביה - מדרבנן", מן הראוי להביא דברי הראשונים בטעם הדבר שגזרו חז"ל להחמיר בזה, ואימתי החמירו בזה, דהנה בשו"ת הרא"ש (כלל ב סי' יד) נשאל אודות עיסה שנילושה במי ביצים בלא תערובת מים, ובעת אפייתה תפחה וגדלה מאד, ושאלוה אם נטלה חלתה, ואמרה האשה: לא היה בה שיעור חלה. ושאל השואל: למה לא תתחייב בחלה, אף כי לא היה בה חמשת רבעים קמח; הואיל וחובת חלה בפת, אם לא הורמה מן העיסה, ניזיל בתר השתא". ובתשובתו הביא את הכלל האמור שמדרבנן אזלינן בתר השתא, ועל כך כתב: "דהתם ראו חכמים טעם וסברא לגזור טומאה או איסור, כיון דהשתא איכא שיעורא, והרואה סבור דהוה בה שיעור מעיקרא, אי מטהרת ליה, אי שרית ליה מיחלף בההוא דהוה ביה שיעורא מעיקרא, וטעם זה לא שייך בחלה, שהרואה חררה גדולה אחר אפייתה, כסבור שנטלה חלתה מן העיסה", וכ"ה גם בתשו' הרשב"א (ח"א סי' תסב) בתשובתו אל הרא"ש. מבואר, שחכז"ל אסרו בגלל טעות הרואים שלא ידעו שבתחילה היה פחות מכשיעור, ויבואו להתיר גם מה שהיה בו שיעור בתחילה, ובכן כלפי עיסה שתפחה לא חייבו חז"ל להפריש חלה, כי אין כאן חשש שיבואו לידי טעות, כי הרואה יהא סבור שמתחילה היתה בה כשיעור וכבר הפרישו ממנה חלה.



עיצוב: אפרת נוילנדר | תיכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר