סקר
באיזה סבב של "דף יומי" אתה?
ראשון
שני
שלישי
רביעי ומעלה


 

בקטעים דלהלן נביא שלוש דוגמאות של שינויי נוסח, ונראה כיצד עירוב של שני נוסחאות, המובנים כל אחד בפני עצמו, יוצר נוסח שלישי שאינו מובן. וכן נעסוק בביטוי דוגמת 'אביי אומר' – שיש בו בעיה, כפי שנראה.

 

דאיגנבה גנב

בדף לו: מופיע המשפט "ומודי רבא כל היכא דאיגנבה גנב באגם..." הלשון 'דאיגנבה' תמוה שכן פירושו הוא 'שנגנבה', וכיצד אפשר להבין את צמד המילים 'שנגנבה גנב'? הרי הגנב הוא הגונב, לא הנגנב.
במסורת הש"ס שם מובא בשם היעב"ץ שצריך לגרוס 'דגנבה'. ובאמת כך גורסים כמה כתבי יד. אבל ברור גם כן איך השתשלה הגירסה שלנו: הנוסח בכ"י אֶסקוֹרִיַאל הוא "ומודה רבה דאי גנבה גנב באגם"; שני הנוסחאות כשלעצמם קבילים: אפשר לומר 'כל היכא דגנבה' ואפשר לומר 'דאי גנבה', אבל בדפוסים שלנו [זה כבר קרה בדפוס ונציה] נבללו שני הנוסחאות לאחד: 'כל היכא דאי גנבה'. יתכן שהסרבול שבמשפט זה הניע מאן דהו לחשוב שהמילים 'דאי גנבה' הן בעצם מילה אחת – והוא צירף אותן. או אולי סתם כך נפלה כאן עוד טעות, והמילים התחברו מבלי משים.

 

דלדעת בעלים קעביד

בדף מא: מביאה הגמרא את קושיית רבא "לא תֵּאָמֵר שליחות יד לא בשומר חנם ולא בשומר שכר, ותיתי משואל: ומה שואל דלדעת בעלים קא עביד - שלח בה יד חייב, שומר חנם ושומר שכר - לא כל שכן?!".
בהשקפה ראשונה נראה כי רבא שואל שאין צורך לכתוב את דין שליחות יד בשומר חנם ושכר, כי אפשר ללמוד אותו מדין שליחות יד שנאמר בשואל. אמנם עיון ברש"י על אתר יבהיר כי בשואל לא כתוב כלל דין שליחות יד. וכוונת רבא היא שאפשר ללמוד דין שליחות יד מעצם חיובו של שואל באונסין. שהרי השואל משתמש – דהיינו שולח יד – בחפץ מדעת הבעלים ואעפ"כ הוא חייב באונסין, אם כן שומר ששלח יד והשתמש בלא רשות – כל שכן שיתחייב באונסין.
אך לפי זה לשון הגמרא 'ומה שואל דלדעת בעלים קעביד – שלח בה יד חייב', נראה תמוה מאוד. שהרי לא מדובר בשואל ששלח יד אלא בשואל שהשתמש כדינו. ואכן הב"ח מגיה את הנוסח בעקבות קושי זה, וכותב 'ומה שואל דלדעת בעלים קעביד דשלח בה יד – חייב'. בהוספת אות בודדת משנה הב"ח לגמרי את מבנה המשפט, וגורם לכך שהמילים 'שלח בה יד' הן ביאור של 'דלדעת בעלים קא עביד'.
אמנם אם נביט ברש"י (ד"ה ומה שואל) נראה שהוא כותב "ומה שואל שלדעת בעלים - שלח בה יד לעשות מלאכתו חייב באונסין". מהמשפט 'שלח בה יד לעשות מלאכתו' נראה שהמילים 'שלח בה יד' לא היו כתובות בגמרא לפניו, והוא הוצרך להוסיפן בפירושו. ואכן הריטב"א (החדשים) המצטט את דברי הגמרא כותב רק "ומה שואל דלדעת בעלים קא עביד", ונראה שגם בגירסתו לא היו המילים 'שלח בה יד'. לאידך גיסא, בשיטה מקובצת בשם גליון מובא הציטוט "ומה שואל דלדעת בעלים שלח יד - חייב באונסים", בלי המילים 'קא עביד'. כך גם מצטט ב'קרית ספר' להמבי"ט את לשון הגמרא (פ"ג מהלכות גזילה).
נראה איפוא כי גם כאן יש עירוב שני נוסחאות שכל אחד מהם בפני עצמו מובן: נוסח הריטב"א הגורס 'ומה שואל דלדעת בעלים קעביד חייב', והגמרא מתכוונת כמו שביאר רש"י: עצם שימושו של השואל הוא 'שליחות יד מדעת בעלים'. והנוסח המובא בשיטה מקובצת "ומה שואל דלדעת בעלים שלח יד - חייב" [כך אכן הגירסא בכ"י אֶסקוֹרִיַאל] שגם לפיו הכוונה זהה: השתמשותו של השואל היא 'שליחות יד מדעת בעלים'. הגירסא שלפנינו היא שילוב של שני הנוסחאות, והשילוב הוא זה שיצר את הקושי.
מכל מקום, הגירסא המובאת בדפוסים שלנו אפשרית לפי פירוש רבינו חננאל על אתר. רבינו חננאל מפרש שקושיית הגמרא היתה שהתורה תכתוב את פרשת שליחות יד אצל השואל, ולא תצטרך לכותבה אצל שומר חנם ושומר שכר. לפי זה אכן דברי רבא בנויים על כך שפרשת שליחות יד תהיה כתובה בשואל, והמילים 'שואל דלדעת בעלים קעביד – שלח בה יד חייב' מתפרשות היטב. אבל לפי פירוש רש"י וכל הראשונים גירסת הדפוסים שלנו אינה מיושבת.

 

אביי אומר

בדף לה. עונים כמה אמוראים תשובות על שאלת הגמרא "ואם איתא לדרב הונא", התירוצים מובאים בזה אחר זה: "אמר רבא... אלא אמר רב יוסף... אביי אומר... רב אשי אמר... רב הונא בר תחליפא משמיה דרבא אמר...". הלומד מן הסתם יבחין על נקלה בשוני הביטוי 'אביי אומר', מדוע שאר האמוראים מובאים בלשון עבר – אמר, ואילו אביי מובא בלשון הווה?
האמת היא שהמלה 'אומר' היא טעות בכל מקרה, שכן לשון הווה בארמית הוא 'אָמַר', בקמץ, ולא 'אומר' בחולם כדרך העברית. צורת העבר בארמית היא אֲמַר בחטף פתח, וצורת ההווה היא אָמַר בקמץ. כך שמהמלה 'אמר' הכתובה בלא ניקוד אי אפשר להכריע אם הכוונה להווה או לעבר: יתכן שכל האמוראים המובאים כאן מצוטטים בלשון הווה: אומר רבא כך, ורב יוסף אומר כך, וכו'. ויתכן שכולם מצוטטים בלשון עבר. אבל בכל מקרה זה ענין שבניקוד ולא שבכתיב. ואכן מעיון בכל כתבי היד שבתכנת 'עדי נוסח' רואים ש'אומר' דידן הוא טעות, וצריך לומר 'אמר' כבשאר התירוצים.
יצויין כי זו לא הפעם היחידה שמופיע הביטוי 'פלוני אומר', ותמיד – אם מדובר בארמית – זו טעות. [יעויין בשבת דף ז: שם כתוב 'אביי אומר... רבא אומר' ובשני המקרים זו טעות כפי שמוכח מכתבי יד. וכנ"ל במכות (דף יב.) "אמר רב יהודה אמר רב... אביי אומר", והביטוי הראשון מוכיח על אי נכונותו של האחרון]
אפשר בהחלט להבין כיצד קורה טעות כזו: המלה 'אמר' היתה רגילה להכתב באופן מקוצר בכתבי היד: אמ' ואפילו א'. קיצור זה יכול כמובן להתפענח כפי שרוצים, וכנראה מעתיקים או מדפיסים מאוחרים, ששפתם היתה כבר עברית ולא ארמית, לא שמו לב לכך ופיענחו 'אומר'.



עיצוב: אפרת נוילנדר | תיכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר