פנינים
הרב אברהם מרדכי וינשטוק
פורסם ב"המבשר תורני"
"כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה'"
שאור ודבש מה טעמם ולמה ירמזון?
מנחות נז ע"ב
ב"משך חכמה" (בראשית ד, ג) ביאר, מפני מה אסרה תורה להקריב לפניו יתברך דבש, והוא מפני שלא בחר ה' בקרבן רק אם היתה בו שותפות של מעשה האדם כמו בעלי חיים שהאדם טורח בטיפולם וגידולם. ולכן אסרה התורה להקריב 'מחוסר זמן' שכיון שנולד והוא נגמר מהטבע בלבד לא ירצה. וכן הפרי כיון שגידולו נגמר מהטבע בלבד בלא מעשה האדם, לא ירצה לריח ניחוח לפני השי"ת. ולכן לא ירצה למנחה רק סולת חטים או גרש כרמל שיש בהם שותפות של מעשה האדם וכך גם יין ושמן שהכל בא במעשה האדם.
*
דרך רמז אמרו בזה משמו של הבעל שם טוב הק' נתבאר ("כתר שם טוב" ב,יח), כי הרמז בשאור ודבש הוא לגבהות שהם מרתיחים ועולים כמו הגבהות שמגביה לב האדם. ואמר הכתוב "לא תקטירו ממנו אשה לה'" לעבוד על ידי גבהות, רק "קרבן ראשית" וכלומר ראשית ההתקרבות להשם יתברך מותר שתהיה בגבהות הלב. אבל אחר כך "אל המזבח" העליון "לא יעלו לריח ניחוח" - שאין נחת רוח לפניו יתברך שמו בגבהות הלב.
עוד ביארו גדולי החסידות, כי שאור ודבש רומזים הם ליצר הרע. הוא דומה לשאור שמנפח ומחמיץ אך נדמה לכל אדם מתוק כדבש לפיכך לא תקטירו ממנו.
עוד אמרו בדרך רמז, אל תבוא לפני בוראך חמוץ יותר ממידתך ולא מתוק יותר ממידתך אלא בוא לפניו כמות שהנך - כהווייתך.
ועוד רמזו, שאור משל לניפוח וגאווה. דבש משל לעונג ותאוה. אינך יכול לקדש את 'כל שאור' 'וכל דבש' אבל מעט מהם אפשר לקדש ולהכניס בעבודת ה'. שהרי התירו חז"ל לתלמיד חכם העובד את ה' שמינית שבשמינית מן הגאווה. אלא שראשיתם ועיקרם של הגאווה והתאוה צריכים להיות לשם שמים. לפיכך נאמר אחרי כן "קרבן ראשית תקריבו אתם לה' ואל המזבח לא יעלו לריח ניחוח". לומר לך כי אפילו אם אפשר לקדש זה המעט מן ה'שאור' ומן ה'דבש' ואולם ל'מזבח' - היינו בשעה שאתה עוסק בתורה ובתפלה, לא יהיו אתך אפילו שמץ מן הגאווה ולא שמץ מן התאוה.
