סקר
מסכת ערכין לעומת זבחים-מנחות-חולין -בכורות:
הקלה משמעותית
קשה באותה מידה
יותר קשה!
לא יודע


 

כל המנחות באות מצה / הרב דוב ברקוביץ

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון

  

שונה ה'מצה' של מנחות המקדש מן המצה שאנו אוכלים בפסח. זו הראשונה אין בה אפילו תחילתו של תהליך חימוץ, כי היא באה לבטא אמת שאינה כפופה לתהליך


יותר משש שנים אני שוקד על הטור הזה. כל העת מתחזק בי הרושם שלמרות דברי החכמה הרבים והנפלאים של הדורות ולמרות חידושי המחקר המודרניים – לעתים האוריינות הבסיסית של קריאת הטקסט והבנתו עדיין נמצאת מעבר לסף ההכרה.

הנה דוגמה מהפרק החמישי במסכת מנחות.

המשנה פותחת:

כל המנחות באות מצה
חוץ מחמץ שבתודה ושתי הלחם
שהן באות חמץ.


חולקים חכמי המשנה לגבי הדרך שבה מחמיצים את מנחות החמץ. רבי מאיר סובר שחלק מסולת המנחה עצמה נלקח כדי להכין את השאור שיוחזר לעיסה כדי להחמיצה; ורבי יהודה סובר שיש חובה להכין עיסת שאור מיוחדת להחמצת המנחה.

בהמשך, המשנה מזכירה את חובת "השמירה" שעיסת "כל המנחות" (הבאות מצה) לא תחמיץ. הלישה תיעשה במים פושרים המעכבים את תהליך החימוץ, ועוד – ציווי המקרא ש"כל המנחה אשר תקריבו לה' לא תיעשה חמץ" (ויקרא ב, יא) תקף לא רק בהקטרת המנחה למזבח; כל אחת מפעולות ההכנה שייעשו כאשר העיסה החמיצה - הלישה, עריכת העיסה ואפייתה – מחללת את הציווי.

המשנה מחלקת את המנחות על פי החובה לערב בהן שמן זית או לפזר עליהן לבונה, המעשירים את המנחה:

יש טעונות שמן ולבונה,
שמן ולא לבונה,
לבונה ולא שמן,
לא שמן ולא לבונה.


עריכת המשנה מעוררת תמיהות:

- משפט הפתיחה במשנה מדגיש את חובת המצה ב"כל המנחות". המשך המשנה מתמקד ביוצאות מן הכלל. מהו הקשר בין שני הדגשים השונים הללו? האם יש ללמוד על חובת המצה הכללית מההרחבה בעניין החמצת היוצאים מן הכלל?

- מהי הזיקה בין המחלוקת בעניין צורת החמצת לחמי התודה ושתי הלחם לבין הבלטת איסור החימוץ בכלל המנחות, וחומרתו המיוחדת, מה שמתבטא בחובת השמירה ובהרחבת האיסור מעבר לעצם הגשת חמץ למזבח?

- ב"זרימת" דברי המשנה, חלוקת המנחות על פי חובת בלילת השמן לתוכן ופיזור הלבונה עליהן נושקת להלכות חמץ ומצה במקדש. מהו ההיגיון המעצב עריכה זו?

שאלות אלו מתעוררות מתוך "החללים" שבין המשניות. זהו מקומו של "התלמוד" במובן הראשוני של הביטוי – דיון פתוח ב"מהויות", מחוץ לטקסט, בעל פה, מה שאמור ללוות את הטקסט הכתוב ולהשלימו. האם חכמי בבל הכירו ב"תלמוד"? האם הם חשו בזיקות העומק העמומות הנוצרות בעריכת המשנה?
 

מצה, לא 'לא-חמץ'

הסוגיה המתייחסת לדברי המשנה מצטיירת, כתמיד, כנעדרת קוהרנטיות – שלא לדבר על היעדר מבנה כלשהו. אך אם נניח שהגמרא נוסחה מתוך ה"תלמוד" הנסתר שבין המשניות ושמה שמעצב אותו הנו בירור מושגי יסוד על ידי שילוב שפה הלכתית ואגדתית – ילכו ויתגלו לנגד עינינו מבניות ולכידות, שבצדן עומק רב המאיר נושא ממוקד.

הסוגיה בנויה משלוש יחידות:
1. שאלת רבי פרידה מרבי אמי לגבי מקור חובת מצה במנחות במקרא, ודיון על תשובותיו של רבי אמי.
2. סיפור על אודות רבי פרידה (שעל פניו אין לו קשר לעניין מצה וחמץ במקדש) – וסדרה של דרשות אגדתיות המתקשרות לסיפור.
3. בירור המחלוקת בין רבי מאיר ורבי יהודה - והרחבה מורכבת ומפותלת הנראית כמתרחקת ממוקד הדיון.

אסביר את מבנה הסוגיה כמרקם של התבוננות בשאלת יסוד בעניין מצת המקדש, כפי שהיא מנוסחת במשנה.

הקטע הראשון – שאלת רבי פרידה לרבי אמי. שאלת המקור של חובת מצה במקדש נראית לרבי אמי כמעט טריוויאלית. המקרא קבע במפורש בכמה סוגי מנחות שהן חייבות להיות מצה, והביטוי הכולל "זאת תורת המנחה" מאחד בין כל המנחות – מה שכתוב בחלקן תקף בכולן. רבי פרידה משיב שכוונתו לא הייתה למצווה לכתחילה להביא מנחות ממצה, אלא למקור המהווה בסיס לקביעה חמורה יותר - אם אינן מצה הן פסולות, שחובת מצה מעכבת, גם בדיעבד. רבי אמי משיב – שוב מכתוב מפורש – "לא תיאפה חמץ".

מגמת הגמרא בשלב זה היא כמו להלום בנו. היא מבקשת לטעון שמה שנראה כברור מאליו כבסיס לכלל במשנה הנו בעצם לגמרי לא ברור מאליו. חכמי בבל מקשים זה אחר זה על רב אמי ומערערים את "הברור מאליו". ישנן דרגות שונות של חימוץ עיסות, לא כולן נחשבות כחמץ גמור. יש גם בצק שאיננו חמץ ואיננו מצה – בצק שנעשה מקמח שנחלט במים רותחים. אם בסיס האיסור הינו "לא תיאפה חמץ" אפשר היה לחשוב שמותר לעשות מנחה מעיסות אלו – שהרי הם אינן חמץ גמור! כך לא רק מותקפת הצעת רבי אמי – גם מודגשת חובת המצה. לא מספיק להוכיח את איסור החמץ במנחות, יש לבסס את חובת המצה כציווי עצמי.

במקום הצעת רבי אמי הגמרא מציעה שהמילים "מצה תהיה" (ויקרא ב, ה), המופיעות בתיאור אחד מסוגי המנחות, קובעות את חובת המצה כ"מעכבת". כך הגמרא חוזרת ומדגישה שחובת המצה במקדש הינה חובה מצד עצמה. בפרק שלישי במסכת פסחים ראינו לפני מספר שנים איך הגמרא טרחה להוכיח – גם אז כנגד הציפיות שלנו – שחובת מצה בפסח נגזרת מאיסור חמץ. כעת הגמרא מבקשת לטעון שבמקדש המציאות היא הפוכה – "מצה תהיה" מהווה עיקרון חיובי ועצמי, ואילו "לא תיאפה חמץ" נגזר מכך.

כחידוד לעמדה זו הגמרא מיד מביאה שאלה נוספת של רבי פרידה מרבי אמי - מהו המקור לחובת "מצה שמורה" במקדש (כזכור - המופיעה במשנה הבאה)? האם החובה במקדש נגזרת מהפסוק המחייב "מצה שמורה" בפסח? והתשובה כבר ברורה גם לנו. אין לדמות את חובת מצת המקדש לחובת מצה בפסח.
 

כוחו של הייחוס

מהו הייחוד של מצת המקדש? ומהו הקשר בין עניין זה לבין מחלוקת רבי מאיר ורבי יהודה בהמשך המשנה?

בדיוק כאן עורך הסוגיה 'חותך' לסיפור מפגש בין רבי פרידה לבין אורחו, רבי עזרא, המוצג לפניו על ידי תלמידיו כנכדו של רבי אבטילס, דור עשירי לרבי אלעזר בן עזריה, מי שהיה דור עשירי לעזרא הסופר.

המפגש בין החכמים נפתח בצוננים. רבי פרידה אינו שש לתיאור ה"ייחוס" של אורחו. אם הוא "בר אוריין", בין אם הוא בעל ייחוס בין אם לאו, שייכנס. רבי עזרא נכנס, אך נפגע. רבי פרידה דורש לטובתו בעניין "זכות אבות" - אברהם, יצחק ויעקב (באירוניה? הרי "האבות" הם של כולם...). רבי עזרא מתגלה כדרשן בזכות עצמו. הוא בוחר את אחת המילים שבדרשת מארחו ("אדיר"), ודורש שרשרת של פסוקים שעיקרם "יבוא אדיר (ה') וייפרע לאדירים (ישראל) מאדירים (מצרים) באדירים (במים – מי ים סוף)".

דרשה רודפת דרשה. משחק-דרשה נוסף עוסק בבניין בית המקדש על ידי שלמה שבו ה' מכפר לישראל, ושניים נוספים מציינים את קבלת התורה על ידי משה מה' כדי לתתה לישראל. כמו להציע "קונטרה" לדברי מארחו, דרשותיו של רבי עזרא עוסקות במוקדי הזדקקות בין ישראל לה' שהתקיימו בעבר – קריעת ים סוף והשראת השכינה במקדש, ובהזדקקות ביניהם בהווה התמידי, בתורה. רבי פרידה דן בהתקשרות האדם לא-להים מתוך השאלה מה קובע - הייחוס או דעת האדם ומעמדו הקיומי בהווה? רבי עזרא משיב שיש שורשים בעבר ויש התהוות תמידית.

החלק השני של קטע האגדה בסוגיה מתפתל והולך משמועה לשמועה מתוך מגמה אחידה ונוקבת. העם אינו עומד בהתחייבויותיו, אפילו לא במצווה בסיסית כמו ברית מילה, וחייב להיענש. אך הקשר בין ה' לעם לא יינתק; והסמל לקיום הנצחי של הברית הוא עץ הזית – "מה זית זו אחריתו בסופו (בשמן שיוצא מפרי המר), אף ישראל אחריתן בסופן" (בתיקון ובתשובה).

אנו נזכרים בעריכת המשנה המקשרת בין הלכות מצה וחמץ במקדש לעניין בלילת שמן זית במנחות. מה מבטא הקשר? ומה זה שייך למהלך האגדה?

התהוות העם ממציאות "האבות", התמימים והשלמים, בדרך חתחתים של ייסורים ונפילות, עד התיקון, כבכל תהליך אמיתי של התהוות, חייבת מעבר משמעותי של זמן. תהליך זה הינו כתהליך החימוץ. במקביל, ומתוכו, מתקיים תהליך נוסף המתקיים לאורך זמן, המתואר כהפקת שמן זית מהפרי, כדי, בסופו של דבר, להאיר בעולם.
 

בתורה החמץ מנצח

אין כאן מקום לפרט את מהלך היחידה השלישית בסוגיה, המברר מושגי יסוד שהתבררו כבר בקטעי ההלכה והאגדה הקודמים. אציין דוגמאות מרכזיות.

- מהו הבסיס על פי הגמרא למחלוקת בין רבי מאיר ורבי יהודה במשנה? רבי יהודה מעדיף תהליך חימוץ רב עוצמה. המנחות הבאות חמץ יבואו מחמץ למהדרין. לשם כך יש ליצור עיסת שאור נפרדת ולהכניסה לכלי המודד את ה"עישרון" יחד עם סולת המנחה, על אף שבאופן הזה הכמות שבכלי עלולה להיות קטנה או גדולה מעישרון – המידה המתחייבת. רבי מאיר סובר שחייב להיות בדיוק עישרון – לא פחות ולא יותר, מה שמובטח רק אם נלקח חלק מהסולת המקורית ליצירת השאור. ברוח זו המחלוקת מבטאת משהו בדברי רבי פרידה ורב עזרא - העדפת השלמות והתמימות בהכנת המנחה או תהליך התהוות הבצק בחימוץ.

- מנחת חוטא (של עני שחייב סוג של קרבן חטאת ואין לו במה לרכוש בהמה) אין בה שמן! ועוד, מה שלא הוזכר בסוגיה, כל מנחה שיש בה חמץ - שתי הלחם ועשרת לחמי התודה – אין בה שמן! החטא חוסם את הארת השמן.

- בעיסוק העיקרי בחלק זה של הסוגיה הגמרא מבררת שוב ושוב את שאלת המוקד בתהליכים דינאמיים לאורך זמן. מבחינת הפסיקה השאלה העולה ממצבים שונים בהלכה היא: אם קיימת חובה של מידה כמותית מסוימת בשביל קיום מצווה, או כדי לקבוע איסור או מציאות של טומאה וטהרה, ואם מדובר בתהליך דינמי שבו הולך ומתרבה, או הולך ומצטמק, החומר הנידון – האם קביעת ההלכה תתבסס על מידת החומר כפי מצבו המקורי או מצבו העכשווי? ברמה סימבולית – האם להעדיף את השלמות הראשונית או את הדינמיות שבהתהוות?

למרות חילוקי דעות בין החכמים לדורותיהם, מגמת הסוגיה ברורה – "משערין כמות שהוא". ההווה המתפתח והמתהווה קובע, ולא המציאות המקורית הראשונית.

אם כן, מהו היסוד של המצה במנחות המקדש? המציאות במקדש הנה מחוץ לזמן, אולי מעבר לו. יש במקדש חובה עצמית של מצה אשר איננה קשורה למצוות מצת הגאולה ממצרים הבאה לציין אירוע שבתוך ההיסטוריה, היות שבמקדש הקשר נשאר תמיד תמים ומושלם, מעל לתמורות ההווה האנושי, נצחי ומוחלט, ללא החימוץ וההחמצה שמבחוץ. שמן הזית הבלול במנחות מבטא את המגמה העתידית המבטיחה שסוף התהליך המתקיים בחוץ הוא האור.

כל זאת זמן המקדש – לעומת זמן התורה, זמן החמץ, תמיד בהתהוות.



עיצוב: אפרת נוילנדר | תיכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר