מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק?
מנחות מד ע"א
"תפלה של יד אינה מעכבת. אמר רב חסדא: לא שנו אלא שיש לו, אבל אין לו - מעכבת. אמרו לו: אמרת? אמר להו: לא, אלא מאן דלית ליה תרי מצות, חד מצוה נמי לא ליעביד? ומעיקרא מאי סבר? גזירה שמא יפשע".
כתב רש"י:
"אלא שיש לו שתיהן - ואם אינו מניח אלא אחת אותה מצוה מיהא קיים".
כלומר שאין הבדל בין אם יש לו רק את יד או רק את ראש.
לולא דבריו היה ניתן לפרש על פי גרסתנו, שהחשש קיים רק כשיש לו את של ראש בלבד, כי של יד מוסתרת מהציבור, ואינו חש לקנותה.
ואפשר שלכן הנהיגו הגאונים לכרוך את הרצועות על כף היד והאצבעות, כדי שייראה מי שאינו מניחה.
וקשה,
למרות שרב חסדא הכחיש וטען שלא אמר מעולם את הדברים שיוחסו לו, קובעת הגמרא שהוא אכן אמרם, והיא מבקשת את טעמם.
מדוע אם כן שיקר רב חסדא?
אלא, שכמו שמותר לו לאדם לשנות בדבר השלום (מסכת יבמות דף סה ע"ב) ואפילו מצוה יש בזה (שם), כך ראוי לשנות עבור צרכים חשובים אחרים, כגון שלא יטעו לסמוך על דבריו הראשונים.
ומצינו במקומות רבים ששינו האמוראים מהאמת בדברי הלכה, כדברי שו"ת מהרלב"ח סימן קכא ד"ה אמנם בהלכה: "דדרך האמורא לומר מימרא בשם רבו שלא אמרה מעולם רבו".
וכן אמר ר"ע לרשב"י במסכת פסחים דף קיב ע"א:
"אם בקשת ליחנק - היתלה באילן גדול".
פירש רש"י: "אם בקשת ליחנק - לומר דבר שיהיה נשמע לבריות ויקבלו ממך.
היתלה באילן גדול - אמור בשם אדם גדול".
מסכת שבת דף קטו ע"א:
"דבי רב יהודה מקנבי כרבא, דבי רבה גרדי קארי. כיון דחזא דהוו קא מחרפי, אמר להו: אתא איגרתא ממערבא משמיה דרבי יוחנן דאסיר".
פרש"י: "אתא איגרתא ממערבא כו' - כי היכי דלקבלו מיניה".
מסכת עירובין דף נא ע"א:
"רבה ורב יוסף הוו קא אזלי באורחא. אמר ליה רבה לרב יוסף: תהא שביתתנו תותי דיקלא דסביל אחוה, ואמרי לה: תותי דיקלא דפריק מריה מכרגא. (ידע ליה מר) אמר ליה: לא ידענא ליה. אמר ליה: סמוך עלי. דתניא, רבי יוסי אומר: אם היו שנים, אחד מכיר ואחד שאינו מכיר - זה שאינו מכיר מוסר שביתתו למכיר, זה שמכיר אומר תהא שביתתנו במקום פלוני. ולא היא, לא תנא ליה כרבי יוסי אלא כי היכי דליקבל לה מיניה, משום דרבי יוסי נימוקו עמו".
ופרש"י: "ולא היא - הא דאמר ליה משמיה דר' יוסי ליתא, דלא תניא ליה בשם ר' יוסי אלא סתמא תניא ליה לעיל, ומשום הכי אמרה בשם ר' יוסי כי היכי דליקבלה מיניה".
מסכת בבא מציעא דף קז ע"א:
"תבואה לא יזרענה קטנית [וכו']. מתני ליה רב יהודה לרבין (רש"י: במתניתין): תבואה יזרענה קטנית. אמר ליה: והא אנן תנן: תבואה לא יזרענה קטנית! - אמר ליה: לא קשיא; הא - לן והא - להו".
הרי ששינה את הגירסה במשנה כדי שיתאים לדין הנכון במקומו.
מסכת ברכות דף מג ע"ב: (לגירסת רש"י)
"רב פפא איקלע לבי רב הונא בריה דרב איקא, אייתו לקמייהו שמן והדס, שקל רב פפא בריך אהדס ברישא והדר בריך אשמן. אמר ליה: לא סבר לה מר הלכה כדברי המכריע? - אמר ליה, הכי אמר רבא: הלכה כבית הלל. ולא היא, לאשתמוטי נפשיה הוא דעבד.
פרש"י: ולא היא - לא אמר רבא הלכתא כבית הלל, אלא רב פפא אכסיף לפי שטעה, והשמיט עצמו בכך".
מסכת בבא בתרא דף נה ע"א:
"אמר רב אשי, אמר לי הונא בר נתן: שאילתינהו לספרי דרבא, ואמרו לי: הלכתא כרב הונא בריה דרב יהושע. ולא היא, התם לאוקומי מילתיה הוא דאמר".
מסכת גיטין דף כ ע"א:
"תניא, רבי אומר: כתבו על איסורי הנאה - כשר. נפק לוי דרשה משמיה דרבי ולא קלסוה, משמיה דרבים וקלסוה. אלמא הלכתא כותיה".
ופירש רש"י: "ולא קלסוה - משום דאמר לה משמא דיחידאה. דרשה - זימנא אחריתי משמיה דרבים כי היכי דליקבלוה מיניה. אלמא - מדטרח כולי האי דליקבלוה אלמא הלכתא כוותיה".
מסכת עירובין דף יד ע"ב:
"רב רחומי מתני הכי, אמר רב יהודה בריה דרב שמואל [בר שילת] משמיה דרב: אין הלכה כרבי יוסי לא בהילמי ולא בלחיין. אמר ליה: אמרת? אמר להו: לא. אמר רבא: האלהים! אמרה, וגמירנא לה מיניה. ומאי טעמא קא הדר ביה - משום דרבי יוסי נימוקו עמו".
מסכת מגילה דף י ע"א:
"אמר רבי יצחק: שמעתי שמקריבין בבית חוניו בזמן הזה... אמרו ליה: אמרת? אמר להו: לא. אמר רבא: האלהים! אמרה, וגמירנא לה מיניה. - ומאי טעמא קא הדר ביה? - משום קשיא דרב מרי...".
מסכת מכות דף יד ע"ב:
"אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: כל לא תעשה שקדמו עשה - לוקין עליו.
אמרו לו: אמרת? אמר להו: לא. אמר רבה: האלהים! אמרה, וכתיבא ותנינא; כתיבא: (במדבר ה') וישלחו מן המחנה [וגו'] ולא יטמאו את מחניהם, תנינא: הבא למקדש טמא. אלא מאי טעמא קא הדר ביה? משום דקשיא ליה אונס; דתניא...".
ופירש רש"י:
"אמרו לו - אחרים ששמעוהו משמו ולא שמעוהו מפיו אמרת דבר זה.
אמר להם לא - חזר בו".
מסכת פסחים דף כז ע"א:
"ואיבעית אימא: בעלמא קסבר שמואל הלכה כרבי מחבירו, ולא מחביריו, ובהא - אפילו מחביריו. וסבר: אתנייה איפכא, כי היכי דניקום רבנן לאיסורא".
