הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
 

רבי וחכמים הלכה כחכמים

[כללי פסיקה]

מנחות מד ע"ב

"מתני'. הסולת והשמן אין מעכבין את היין, ולא היין מעכבן. המתנות שעל המזבח החיצון אין מעכבות זו את זו.
גמ'. ת"ר: +במדבר כ"ט+ ומנחתם ונסכיהם - הבא מנחה ואחר כך הבא נסכים; רבי אומר: זבח ונסכים - הבא זבח ואחר כך הבא נסכים. ורבי נמי הכתיב: ומנחתם ונסכיהם! ההוא מיבעי למנחתם ונסכיהם בלילה, ומנחתם ונסכיהם אפילו למחר. ורבנן נמי הכתיב: זבח ונסכים! ההוא מיבעי ליה לכדזעירי, דאמר זעירי: אין נסכים מתקדשין אלא בשחיטת הזבח. ורבי נמי מיבעי ליה לכדזעירי! ורבנן נמי מיבעי להו למנחתם ונסכיהם בלילה, ומנחתם ונסכיהם אפי' למחר! אלא היינו טעמייהו דרבנן, דכתיב: +ויקרא כ"ג+ עולה ומנחה. ורבי נמי הכתיב: עולה ומנחה! אלא, בבאים עם הזבח דכ"ע לא פליגי דמנחה ואחר כך נסכים, דהכתיב: עולה ומנחה, כי פליגי - בבאין בפני עצמן, רבנן סברי: מדבאין עם הזבח מנחה ואחר כך נסכים, בפני עצמן נמי מנחה ואחר כך נסכים; ורבי: התם הוא דאיידי דאתחיל באכילה גמר לה לכולא מילתא דאכילה, אבל בפני עצמן נסכים עדיפי, הואיל דמיתאמרא שירה עלייהו. "

 

1.
רמב"ם הלכות תמידין ומוספין פרק ו הלכה ה :

... ואחר כך מעלה זה שזכה באיברים את האיברים מן הכבש למזבח, ואחר שמעלין את האיברים, מתחילין אלו שעל מעלות האולם ומברכין ברכת כהנים ברכה אחת בשם המפורש כמו שביארנו במקומה, ואחר כך מעלין סלת הנסכים, ואחר הסלת מקטיר החביתין, ואחר החביתין מעלין את היין לניסוך, ובשעת הניסוך אומרין הלוים השיר, ומכין המשוררין במיני ניגון שבמקדש ותוקעין תשע תקיעות על פרקי השיר.

הרמב"ם פוסק לפי מה שאמרה הגמרא "לא פליגי", שאם הזבח והנסכים באים יחד אזי קודם זבח ואחר כך נסכים.

2.
אבל כאשר הנסכים באים בנפרד אחרי זמן שהוקרב הזבח, ובזה המחלוקת בין רבי לרבנן הרמב"ם לא מזכיר דבר, האם המנחה קודמת לניסוך היין – לפי חכמים, או להיפך, היין קודם לנסכים – מפני השירה – כרבי.

3.
"עין משפט" סובר שדעת הרמב"ם כחכמים [ראה "מתיבתא", "ילקוט ביאורים", עמוד ג, הערה כא]

4.
בפשטות הכרעה זו מתאימה לכללי ההכרעה בין רבי וחכמים
אנציקלופדיה תלמודית כרך ט, [הלכה] טור רפח:

להלכה סוברים רוב הראשונים: ולא מחבריו

כלומר, בסוגייתנו אין הלכה כרבי מחבריו [= מרבנן]. הכלל חל לא רק במשנה אלא גם בברייתא.

5.
אולם גם אם הפסיקה היתה כ"רבי" ניתן להסביר זאת: הגמרא מנסה להסביר את הפסוקים גם לפי רבנן וגם לפי רבי עד שהגיע לאמירה: "... לא פליגי... כי פליגי...". כלומר הגמרא מצמצמת את מחלוקתם. אם הלכה כרבנן לא היה צריך לצמצם את מחלוקתם כי לפי רבנן נשאר העיקרון: קודם נסכים ואחר כך יין.