הרב דוד כוכב
חידושים וביאורים

שיעור הטלית

מנחות מ ע"ב - מא ע"א

 
"והתניא: טלית שהקטן מתכסה בו ראשו ורובו והגדול יוצא בה דרך עראי - חייבת בציצית, אין הקטן מתכסה בו ראשו ורובו אע"פ שהגדול יוצא בה עראי – פטורה".

הרבה שאלות מתעוררות בשיעורים אלו:
א. כל שיעורי תורה תלויים בגורם אחד כגון כזית וכביצה. וכיצד ניתנו פה שני שיעורים לחומרא? אם משערים בגדול למה צריך ראשו ורובו של קטן, ואם משערים בקטן למה צריך שהגדול יוצא בה עראי?

ב. מנא הני מילי – מניין נלמדו שיעורים אלו?

ג. היכי דמי 'שהגדול יוצא בה דרך עראי', כאשר אינו לובש בגד אחר? והרי אין טלית זו מכסה רובו.

ד. בזמננו שרגילים ללבוש מספר בגדים, כשכל בגד מכסה חלק אחר בגוף, כיצד ניתן לשער מידת 'שהגדול יוצא בה דרך עראי'?

ה. מה ההגיון בשיעור ראשו ורובו של קטן, הרי אין כלל דרך הקטנים לכסות ראשם, כמו שאמרו במסכת נדרים דף ל ע"ב: "אנשים זימנין דמיכסו רישייהו וזימנין דמגלו רישייהו, אבל נשים לעולם מיכסו, וקטנים לעולם מיגלו".

ו. כתוב: גְּדִלִים תַּעֲשֶׂה לָּךְ עַל אַרְבַּע כַּנְפוֹת כְּסוּתְךָ אֲשֶׁר תְּכַסֶּה בָּהּ (דברים כב, יב).
למה לא נאמר אשר תתכסה בה או תִּכַּסֶּה בה בבניין התפעל, הרי מדובר שאתה מכסה את עצמך, כי "כסותך" היא הכסות שלך?

ז. אמרו בספרי דברים פיסקא רלד:
"כסותך, פרט לכר, כסותך פרט לסדין, תכסה פרט לסגוס, בה פרט למעפורת שלא תכסה ראשו ורובו".
ומדובר בראשו ורובו של קטן דוקא, כמפורש במדרש תנאים לדברים כב, יב:
"על ארבע כנפות כסותך, שומע אני אע"פ שאינה מכסה ראשו ורובו, ת"ל אשר תכסה בה כסות שהוא מכסה ראשו ורובו אמרתי, (מיכן [אמרו] מִדָּתָהּ כדי שיתכסה בה ראשו ורובו של קטן המהלך בשוק לבדו ואינו צריך אחר לשמרו ולילך עמו)".
וקשה, כיצד למדו זאת מהפסוק, הרי קטן מאן דכר שמיה, הוא לא הוזכר בפסוק, אדרבה, מדובר ב'כסותך', כלומר של הגדול המחוייב במצוה.

אלא שקיימים פה שני דינים:
הדין הראשון,
מהמילה "כסותך" למדו שצריך שיהא דרך הגדול לצאת בה לכל הפחות דרך עראי כפי המקובל באותו מקום. משום שבגד שבושה לצאת בו אין בו הנאה, ואינו נחשב לכסות. כמו שגם אמרו לענין כלאיים שלבישה בלא הנאה מותרת, במסכת כלאים פרק ט משנה ה: "מוכרי כסות מוכרין כדרכן ובלבד שלא יתכונו בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים". כלומר, שלבישה לצורך הצגת והדגמת הבגד אינה נחשבת לכסות של תועלת.
כמו כן דרשו מ"כסותך" בספרי דברים פיסקא רלד: "כסותך, פרט לכר, כסותך פרט לסדין", כי אין נהנים מהם דרך כסות ומלבוש.
וכמבואר בספר העיטור הלכות ציצית דף עג ע"ב: "כסותך פרט ללֶבֶד שאינו עשוי להנאת אדם".

הדין השני,
מ"אשר תְּכַסֶּה בה" נדרש השיעור - שיכול לכסות אדם אחר, בכסוי גמור, שהרי לא כתוב תתכסה בעצמך. ובמשמע כל אדם אחר הטעון כסוי, ואפילו קטן. כמו שגם אמרו לענין הוצאה בשבת במסכת שבת דף עז ע"ב: "אמרי דבי רבי ינאי: שמן כדי לסוך אבר קטן של קטן בן יומו". כיון שזהו השיעור הקטן ביותר שיש לו תועלת בסיכה. אלא שלעניין ציצית השיעור הוא בקטן הזקוק לכיסוי. משום שהוא בוש בלא בגדים, או משום שדרכו לצאת לשוק.

ומניין למדו ראשו ורובו דוקא?
אמרו בספרי דברים פיסקא רלד: "כסותך, פרט לכר, כסותך פרט לסדין, תכסה פרט לסגוס, בה פרט למעפורת שלא תכסה ראשו ורובו".

ובספר העיטור הלכות ציצית דף עג ע"ב:
"בה פרט למעפורת סודר שאין מתכסה ראשו ורובו דבעינן כדי שיהיה הקטן מתכסה בו ראשו ורובו כדגרסינן טלית שהקטן מתכסה בו ראשו ורובו והגדול יוצא בו ארעי פטור הגדול יוצא בה קבע חייבת".
פירוש, בה – בתוכה, שעוטף בתוכה את רוב הנעטף.

וכן מצינו בשאר הלכות שכניסה למקום פירושה כשנכנס ראשו ורובו:
במסכת פסחים פרק ח משנה ג:
"האומר לבניו הריני שוחט את הפסח על מי שיעלה מכם ראשון לירושלם כיון שהכניס הראשון ראשו ורובו זכה בחלקו".
במסכת סוכה פרק ב משנה ז:
"מי שהיה ראשו ורובו בסוכה ושולחנו בתוך הבית בית שמאי פוסלין ובית הלל מכשירין".
במסכת נגעים פרק יג משנה ח:
"טהור שהכניס ראשו ורובו לבית טמא נטמא וטמא שהכניס ראשו ורובו לבית טהור טמאהו".
במסכת פרה פרק יא משנה ג:
"הטהור לחטאת שהכניס ראשו ורובו לתוך מי חטאת נטמא".
במסכת טהרות פרק ד משנה יא [וכן מקוואות פרק ב משנה ב, זבים פרק ה משנה יב]:
"בא ראשו ורובו במים שאובין או שנפלו על ראשו ורובו שלשה לוגין מים שאובים ספיקו טהור".
תוספתא מסכת עירובין (ליברמן) פרק ח הלכה ו:
"גמל שראשו ורובו בפנים אובסין אותו בפנים".
בתוספתא מסכת סוכה (ליברמן) פרק ב הלכה ב:
"סוכה שאין בה ארבע אמות על ארבע אמות פסולה וחכמים או' אפי' אין מחזקת אלא ראשו ורובו בלבד כשירה".
בתוספתא מסכת עבודה זרה פרק ו הלכה ג ומסכת זבים פרק ה הלכה ז:
"המכניס ראשו ורובו לבית עבודה זרה טמא".
בתוספתא מסכת זבחים פרק ו הלכה ב [והלכה ה]:
"הכניס ראשו ורובו בצפון ושחט כאלו נכנס כולו".
בתוספתא מסכת חולין (צוקרמאנדל) פרק ד הלכה א:
"הוציא ראשו ורובו והחזירו הרי הוא כילוד".
בתוספתא מסכת בכורות (צוקרמאנדל) פרק א הלכה ט:
"ואם ראשו ורובו דומה לאמו מותר באכילה".
תוספתא מסכת בכורות (צוקרמאנדל) פרק ו הלכה א:
"כל שיצא ראשו ורובו בחיים פוטר את הבא אחריו מן הבכורה".
בתוספתא מסכת בכורות (צוקרמאנדל) פרק ז הלכה יא:
"היה מונה והוציא ראשו ורובו מן הדיר וחזר כמניין לכל דבר".
בתוספתא מסכת אהלות (צוקרמאנדל) פרק יח הלכה ה:
"המכניס ראשו ורובו לארץ העמים טמא".
בתוספתא מסכת נגעים (צוקרמאנדל) פרק ז הלכה ז [והלכה ג]:
"המכניס ראשו ורובו לבית המנוגע טמא".
במסכת שמחות פרק ב הלכה י:
"מצאוהו איברים איברים אין מונין עד שימצאו ראשו ורובו".
במסכת שמחות פרק יב הלכה יג:
"אין מוציאין את המת במטה אלא אם כן היה ראשו ורובו קיים".
במסכת שמחות ברייתות מאבל רבתי פרק ד הלכה ח:
"לעולם אינו מת מצוה עד שימצאו ראשו ורובו".