בין שבע לשלש עשרה
מנחות לט ע"א
"תאנא: הפוחת לא יפחות משבע, והמוסיף לא יוסיף על שלש עשרה; הפוחת לא יפחות משבע - כנגד שבעה רקיעים, והמוסיף לא יוסיף על שלש עשרה - כנגד שבעה רקיעין וששה אוירין שביניהם".
אמרו במסכת פסחים דף קג ע"ב:
"פתח ואמר: המבדיל בין קודש לחול, בין אור לחשך, בין ישראל לעמים, בין יום השביעי לששת ימי המעשה.
אמר ליה: למה לך כולי האי? והאמר רב יהודה אמר רב: המבדיל בין קודש לחול - זו היא הבדלתו של רבי יהודה הנשיא.
- אמר ליה: אנא כהא סבירא לי, דאמר רבי אלעזר אמר רבי אושעיא: הפוחת - לא יפחות משלש, והמוסיף - לא יוסיף על שבע. - אמר ליה:
והא מר, לא תלתא אמר ולא שבע אמר! - אמר ליה: איברא, בין יום השביעי לששת ימי המעשה - מעין חתימה היא".
מהשאלה "והא מר, לא תלתא אמר ולא שבע אמר" עולה שלשון 'הפוחת - לא יפחות והמוסיף - לא יוסיף' משמעותה רק המספרים המפורשים, ולא מספר שביניהם.
וכדברי חידושי הריטב"א שם בדף קד ע"א:
"והא מר לא תלת קאמר ולא שבע קאמר. כתב הרא"ש ז"ל דמשום הכי פריך דאע"ג דקאמר לא יפחות ולא יוסיף ומשמע הא דביני ביני שרי משמע ליה שאין לו לעשות אלא או שלש דוקא או שבע דוקא וכדאמרינן (מנחות ל"ט א') גבי חוליות של תכלת הפוחת לא יפחות מז' והמוסיף לא יוסיף משלשה עשר".
וכוונתו כדברי התוספות שם:
"ומר לא תלת אמר ולא שבע אמר - ומסתמא או ג' או ז' תיקנו כנגד שום דבר שלא לפחות או להוסיף כדאמר בהתכלת (מנחות דף לט.) לא יפחות מז' כנגד ז' רקיעים והמוסיף לא יוסיף על י"ג כנגד ז' רקיעים וששה אוירים".
פירוש דבריו, שדוקא למספרים ז' וי"ג יש משמעות בעניין הציצית, ולא לשום מספר אחר, לא גדול או קטן יותר, ולא למספר ביניים.
והרשב"ם כתב שם:
"והא מר לא שלש אמר ולא שבע אמר. דארבעה אמר ומה ראית אם לתפוש את המועט דייך בג' ואם לרבות באת היה לך לומר כל שבע".
גם לדבריו לא היה לו לעשות מספר ביניים, למרות שלשון המימרא לא חייבה זאת.
אופן הכריכות הנהוגות היום בלבן מבוסס על דברי רב נטרונאי גאון שהביא הראב"ד בהשגתו על רמב"ם הלכות ציצית א, ז. אלא שגם שם נזכר רק המספר של שבע כריכות.
וקשה אפוא מה סמך המנהג לכרוך שמונה או תשע, ואחת עשרה חוליות?
אלא שיש לומר שדוקא בזמן שאין לבן יש משמעות מיוחדת גם למספרים אלו.
שכן הפרי מגדים דן לחשוש כדעת הרז"ה וכשיטת רבי יהודה הנשיא, שהתכלת מעכב את הלבן, ובלא תכלת הריהו מטלטל בשבת את הציציות הפסולות באיסור מרשות לרשות.
ובשם הגר"א אמרו סימן לקשרים הנהוגים בציצית, כנגד ל"ט מלאכות השבת, ומחולקים על פי קבוצותיהם: מלאכת הפת י"ג, וכו'.
לפיכך, הסימן בציצית המרמז להלכות שבת, נצרך אז להפכם לכעין תכשיט סמלי, וכבר אין בם איסור טלטול.
