סקר
זבחים או מנחות - מה יותר קשה?
זבחים
מנחות
אותה רמת קושי
קשה להעריך


 

ארון ברית אישי / הרב דוב ברקוביץ

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון

  

מצוות התפילין מציעה לכל יהודי להניח על זרועו, מקום המבטא את הכוח הגברי האנושי, מעין ארון שבו מונח שמו של הבורא יותר מאשר בציץ שעל מצח כהן גדול. קשה לשער את הפוטנציאל


לפני שלושה שבועות (פרשת מצורע) עסקתי בטור הדף היומי בשאלת שיבוצן של סוגיות מזוזה ותפילין באמצע מסכת מנחות מבלי להתייחס לתוכן הסוגיות עצמן. כעת אבקש לחזור לדפים שעסקו בהלכות תפילין בסוף פרק שלישי.

בכל אחד משני "בתי" התפילין נמצאות ארבע הפרשיות שבתורה, שבהן מוזכרת המצווה. בדיון על אודות הסדר שבו יש להכניס את הפרשיות בבתים ברור שמדובר ב"שתיים שהן ארבע"; ארבע הפרשיות מתחלקות לשני זוגות.

שתי פרשיות, "קדש לי כל בכור" ו"והיה כי יביאך", כתובות בתורה זו אחרי זו באמצע סיפור יציאת מצרים. יש בהן אוסף של מצוות הבאות כ"אות" לגאולה (שמות יג).

בשתי הפרשיות האחרות, "שמע ישראל" ו"והיה אם שמע תשמעו אל מצוותי", אין כל אזכור של יציאת מצרים. שתי הפרשיות מילאו תפקיד מרכזי בעבודת ה' היום יומית במקדש ובתפילות של יהודים לאורך הדורות. הן משרטטות את הפעולות העיקריות שדרכן יהודי מעצב את הקשר עם בוראו. בתיאורו את מצוות "קריאת שמע" כותב הרמב"ם: "ומקדימין לקרות פרשת 'שמע' מפני שיש בה ייחוד השם ואהבתו ותלמודו שהוא העיקר הגדול שהכול תלוי בו, ואחריה 'והיה אם שמוע', שיש בה ציווי על שאר כל המצוות" (הלכות קריאת שמע, א, ב). "הזרימה" של פרשת "שמע" הינה מהמופשט למוחשי, מהפנימי לחיצוני – האמונה באחדות ה', אהבתו בכל לב ונפש, שימת התורה על הלב, שינון התורה בפה, קשירת התורה לגוף (תפילין של יד ושל ראש) וקביעתה על מפתן הבית.

אם כן, מצוות תפילין, שיש בה קדושה יתרה, קשורה לשתי אושיות הקיום היהודי - מחד היא אות וזיכרון לאירוע החד פעמי של התהוות העם כעם ה', ומאידך, הריהי המחשה מעשית של יסודות האמונה על ידי קשירתן של הפרשיות המנסחות את אותם יסודות לאבר הפעולה, היד, ולאבר המחשבה, הראש.

בדומה לארון קודש, מונחות פרשיות התורה בבתים. שלא כמו הארון שבבית הכנסת, הם נשארים סגורים; מטרת הפרשיות איננה הוראה לעם - כספר התורה שפותחים אותו וקוראים ממנו. כמו הארון בקודש הקודשים, הן מהוות מעין התגלמות של ההתגלות עצמה בחיי האיש היהודי.

הגמרא בדף לה מסבירה את ההבחנה שבין חפצי 'מצווה' רגילים, המשמשים לעשיית מצוות על ידי האדם, לבין 'חפצי קדושה'. חפץ של קדושה אינו משמש לפעולה אנושית; תחת זאת הוא יוצר חלל של קודש שבו פועל הבורא. בלשון פנימיות התורה, אפשר לומר ש"חפץ של קדושה" הוא כלי שניתן בידי האדם על מנת לקבל "שפע א-לוהי".
 

א. רק הבורא יכול

ההלכות הקובעות את צורת התפילין הן, ברובן, "הלכה למשה מסיני" – הלכות שאין להן בסיס כלשהו, אפילו ברמז, במקרא. הלכות אלו מהוות "תורה שבעל פה" במובן המוחלט; הן תקפות רק על בסיס אמינותה של המסורת שהעבירה אותן מדור לדור מאז שמשה שמע אותן מנותן התורה בסיני.

בסוגייתנו מופיעים כל הדברים הבאים כנובעים ממסורת שכזו:

כתיבת פרשיות התפילין על קלף; סדר הפרשיות בהנחתן בבתים; צורת ה"תיתורא" (בסיס הבתים); יצירת "המעברתא" מעור הבתים ("המעבר" – קיפול העור של התיתורא כדי ליצור חלל שדרכו אפשר להשחיל את הרצועות, כמו חגורה בלולאות המכנסיים, ולאפשר הידוק של הבתים לגוף); עיצובה של האות "ש" מתוך העור של הבית בתפילין של ראש; צורת האות "ד" הנוצרת בקשר בתפילין של ראש וצורת האות "י" הנוצרת בקשר בתפילין של יד (כך נוצר, יחד עם האות "ש" שעל הבית של ראש, שם הבורא, ש-ד-י); צורת הריבוע של שני הבתים; צבען השחור של הרצועות.

חוץ מצורתה של הסוכה – "חפץ" נוסף שבו קיים יסוד של זיכרון התהוות העם יחד עם יצירת חלל של החלת הקודש – אין עוד מצווה שבה משמשות 'הלכות למשה מסיני' כה רבות בעיצובה המעשי. מה פשר התופעה? האם קיימת זיקה בין תופעה זו לעניין המיוחד של קשירת השם ש-ד-י, ולעצם הופעתו, על גוף האדם?

נדמה שהקטע הפותח שער להבנת שאלות אלו הוא זה הדן במקום הנחת התפילין – באיזו יד ובאיזה מקום ביד. אך לפני שאפשר להבין את מגמתו, יש להתבונן בשמועות רבות תעוזה המחברות בין הדיון הקודם על ההלכות שהתקבלו מ"משה לסיני" לבין אותו קטע מסכם. נקרא את החלק הראשון:

תניא: רבי אליעזר הגדול אומר – 'וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך, ויראו ממך' (דברים כח, י), אלו תפילין שבראש.
'והסרותי את כפי וראית את אחורי') שמות לג, כג) - אמר רב חנא בר ביזנא אמר רב שמעון חסידא: מלמד שהראה לו הקב"ה למשה קשר של תפילין.
אמר רב יהודה: קשר של תפילין צריך שיהא למעלה כדי שיהו ישראל למעלה ולא למטה; וצריך שיהא כלפי פנים כדי שיהו ישראל לפנים ולא לאחור.


סדרה זו של שמועות מלמדת אותנו על עוצמתם של התפילין. אנו לומדים כי משמעות התפילין היא כי שם ה' (ש-ד-י) חקוק על גוף האיש היהודי; חשיפה בפרהסיה של מציאות זו הנה האות "ש" הבולטת בבית בתפילין של ראש. רק בורא עולם עצמו מסוגל להרשות לאדם, להזמין אותו, "להתלבש" בשמו. על כן הקביעה הייתה ב"הלכה למשה מסיני".

וכמו שהעם שה' בחר בו נושא את שמו עליו, הוא, הבוחר בעמו, "מתלבש" בתפילין כדי להראות זאת. אלא שאין לראות את התפילין של ראש של הקדוש ברוך הוא מפניו, "כי לא יראני האדם וחי". על כן יש לראות רק את צורת הקשר של ראש, מה שמבטא את זיקת ה' לעם ישראל בבחינת "וראית את אחורי", המקום שבו התגלו י"ג מידות הרחמים למשה לאחר חטא העגל. מתוך כך יודע רב יהודה שמקום הקשר של תפילין של ראש אצל האדם, מאחורי ראשו, אמור לשקף את מעמדו המיוחד של עם ישראל בעולם.
 

ב. קביעות של קשר

החלק השני המחבר בין חלקי הסוגיה הוא מחלוקת בין גדולי התנאים על השאלה אם קיימת חובת תפילין בלילה כמו ביום. שאלה זו קשורה לאחרת – מהו שורש הפטור מהנחת תפילין בשבתות ובחגים.

תניא: 'ושמרת את החוקה הזאת למועדה מימים ימימה' (שמות יג, י) – 'ימים', ולא לילות, 'מימים', ולא כל ימים, פרט לשבתות וימים טובים, דברי רבי יוסי הגלילי.
רבי עקיבא אומר: לא נאמר "חוקה" זו (בפרשיות יציאת מצרים) אלא ל(קרבן) פסח בלבד... דתניא רבי עקיבא אומר: יכול יניח אדם תפילין בשבתות ובימים טובים? תלמוד לומר, 'והיה לאות על ידך ולטוטפת בין עיניך' (דברים ו, ד). מי שצריכין "אות", יצאו שבתות וימים טובים שהן גופן אות.


רבי עקיבא, בניגוד לרבי יוסי הגלילי, מדגיש את הפן של תפילין המופיע בפרשת שמע (והיה לאות וגו') ולא את הפן שבפרשיות יציאת מצרים (ושמרת את החוקה וגו'). בעבורו התפילין מהווים מעשה המחשה לקשר בין ה' לעם, קשר המתממש לא רק באופן חד פעמי בגאולה שבעבר. ה"אות" – בחינת האות "ש" מהשם ש-ד-י – נמצא על גופו של יהודי כל יום, כפי שרבו רבי אליעזר "הגדול" הציע.

תובנה זו מובילה את הגמרא לטעון טענה מרחיקת לכת. הנחת תפילין של ראש מחייבת את האדם לרכז את מחשבתו אפילו יותר מאשר הכוהן הגדול העונד גם הוא "תכשיט" על הראש, הלא הוא הציץ, שעליו רשום שם הבורא במילים. על הציץ שם ה' רשום רק פעם אחת ("קודש ל-ה'"); אך בשתי פרשיות התפילין השם כתוב פעמים רבות.
 

ג. חולשת היד

מדוע מניחים תפילין על יד שמאל דווקא? על פי ההצעה הראשונה של הגמרא יש למצוא בסיס לכך בפסוקים שבהם מופיעה המילה "יד" כיד שמאל. בפסוקים הללו ה"יד" פועלת בעוצמה רבה – כוח הבריאה של הבורא או ניצחון האדם בקרב. השימוש הזה נראה מתאים לאדם המתלבש בשם ש-ד-י, שם המתאר את כוחות הבורא בשידוד מערכות הבריאה ובקביעת גבול להן.

ההצעה השלישית בדיון, העיקרית בו, נוקטת עמדה הפוכה – יש להניח תפילין על היד החלשה. "רב אשי אמר: מ'ידכה' כתיב ("וְהָיָה לְאוֹת עַל יָדְכָה וּלְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ ה' מִמִּצְרָיִם, שמות יג, טז, בפרשה על יציאת מצרים שבתפילין) ב(אות) ה"א – (במובן של יד) כהה. אמר לו רב אבא לרב אשי – ואימא (אולי אומר) 'ידך' - שבכוח (על פי הפסוק בפרשת "שמע"). אמר לו: מי כתיב ב(אות) חי"ת ("יד כח")? כתנאי - ידכה ב(אות) ה"א - זו שמאל".

רב אשי מבסס את ההלכה על פסוק הנלקח מפרשיות יציאת מצרים שבתפילין, אך הוא עושה זאת כדי לקדם את עמדתו של רבי עקיבא. הפסוק מלמד ש"חוזק יד" שייך רק לבורא עולם. כדי להתלבש בשמו הגבר היהודי חייב להניח את אות קיומו המיוחד כחלק מעם נגאל על ידו החלשה. זאת כדי לבטא שכוחו איננו שורש מציאות מיוחדת זו, אלא שבו הוא מסוגל ליצור חלל של השראת הקודש בעולם.

אין פלא אפוא שהמקום שבו יש לקשור את הארון הזוטר, האטום והשחור שמונחת בו התורה, הוא מעל לשריר של הכוח הגברי. האדם המתדמה ליוצרו, והמחיל קדושה על גופו, עושה זאת במקום המבטא את עוצמתו הגברית. הרי כאן יצירת כלי לשפע החיים הבא מלמעלה, ממי שעונד תפילין אחרים ומעיד בשל כך על קשרו אל מי שמוכן לענוד קופסאות שחורות ואטומות רק בגלל שמשה סיפר לו על כך.

קשה להעלות על הדעת שמצווה נועזת כל כך יכולה להיבנות שלא על בסיס של הלכה למשה מסיני, של העברה אישית מפיו של משה רבנו.



עיצוב: אפרת נוילנדר | תיכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר