סקר
זבחים או מנחות - מה יותר קשה?
זבחים
מנחות
אותה רמת קושי
קשה להעריך


 

אסתטיקה הלכתית / אלכס טל

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון

  

לעומת מצוות התפילין והמזוזה שפרטי הלכותיהן תלויים בהלכה למשה מסיני, דיני הציצית מפגישים אותנו עם עיקרון הלכתי שונה לחלוטין – היופי


הפרק השלישי והפרק הרביעי במסכת מנחות מזמנים לנו יחדיו שתי מצוות, שאנו (לפחות הגברים שבינינו...) פוגשים מדי בוקר – תפילין וציצית. התפילין עשויים מעור בהמה וצבעם שחור, ואילו הציצית טוויה מצמר ובדרך כלל לבנה היא. על אף השוני הגדול התחושה היא שמדובר במצוות קרובות. ואכן, במקורות רבים הן מוזכרות יחדיו, לעתים לשלילה ולעתים לחיוב. כך למשל שונה הברייתא בבבלי ברכות מז ע"ב:

תנו רבנן: איזהו עם הארץ? כל שאינו קורא קריאת שמע ערבית ושחרית, דברי רבי אליעזר. רבי יהושע אומר: כל שאינו מניח תפילין. בן עזאי אומר: כל שאין לו ציצית בבגדו. רבי נתן אומר: כל שאין מזוזה על פתחו, רבי נתן בר יוסף אומר: כל שיש לו בנים ואינו מגדלם לתלמוד תורה. אחרים אומרים: אפילו קרא ושנה ולא שמש תלמידי חכמים הרי זה עם הארץ.

המקור החיובי והידוע יותר מובא במדרש ההלכה לספר במדבר, הספרי, ובמסכתנו, אך נביאו דווקא ממסכת סופרים, המאוחרת להם (א, כא):

חביבין ישראל שהן מסוימים בכל המצות שבתורה. הא כיצד? תפילין על ידיהם, ותפילין על ראשיהם, מזוזה על פתחיהם, ארבע ציצית על בגדיהם, עליהן אומר דוד מלך ישראל: שבע ביום הללתיך על משפטי צדקך. משלו משל, למה הדבר דומה? למלך שאמר לאשתו: תהי מתוקנת ומקושטת לפני. אמרה לו: מפני מה? אמר לה: כדי שתהי רצויה לי. כך אמר הקדוש ברוך הוא לישראל: בני, היו מתוקנים ומקושטים לפני במצות. אמרו לו: מפני מה? אמר להם: כדי שתהיו רצויין לי, שנאמר יפה את רעיתי כתרצה, יפה את רעיתי כשתהיה רצויה לי במצות.

גם המזוזה, המובאת בשני המקורות, מוזכרת בסיומו של הפרק השלישי במנחות.

שלש המצוות – ציצית, תפילין ומזוזה – מוזכרות בתורה, אך בקיצור נמרץ, וזאת בניגוד לריבוי פרטי דיניהן. ואכן, האמורא במדרש האגדה לספר ויקרא, ויקרא רבה, חש בכך (כב, א): "ר' נחמיה אמר: 'ויתרון ארץ בכל היא', אפילו דברים שאתה רואה אותן יתרון למתן תורה (היינו, מיותרים ונוספים), כגון ציצית תפילין ומזוזה, אף הן בכלל מתן תורה". כלומר, גם פרטי דיניהן של מצוות אלו נאמרו למשה בסיני. ואכן, רבים מאוד מאלה מובאים במסכתנו תחת הכותרת של 'הלכה למשה מסיני':

• הלכה למשה מסיני - תפילין על הקלף ומזוזה על דוכסוסטוס, קלף במקום בשר, דוכסוסטוס במקום שער (לב ע"א).
• שרטוט של מזוזה - הלכה למשה מסיני (לב ע"ב).
• ואמר רב חננאל אמר רב: תיתורא דתפילין - הלכה למשה מסיני.
• אמר אביי: מעברתא דתפילין - הלכה למשה מסיני.
• ואמר אביי: שי"ן של תפילין - הלכה למשה מסיני.
• רצועות שחורות - הלכה למשה מסיני.
• תפילין מרובעות - הלכה למשה מסיני (לה ע"א).
• אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב: קשר של תפילין - הלכה למשה מסיני (לה ע"ב).

הרשימה מרשימה וגם הגיונית, שכן מצד אחד פרטי הלכות תפילין כה רבים וכה מדויקים, ומצד שני הציווי המקראי כה מקוצר ועמום, עד שהדרך היחידה לגשר בין המקור ובין המציאות ההלכתית היא על ידי 'הלכה למשה מסיני'. אפשר אם כן לומר כי זהו העיקרון המנחה בהלכות תפילין.

הציצית אינה מסובכת טכנית כמו התפילין, אך עדיין פרטיה אינם יכולים לעלות מן הכתובים. כיוון שכך, ניתן היה לצפות לפגוש גם בענייני הציצית את מושג ההלכה למשה מסיני. אלא שבפרק 'התכלת', המרכז את הלכות הציצית בתלמוד, אין הוא בנמצא. במקומו נראה שניתן לזהות עיקרון הלכתי אחר, ובמידה מסוימת אף מנוגד לזה המעגן את הלכות תפילין, ואותו ננסה להעלות מסוגיות התלמוד.
 

נוי הבגד

פתילי הציצית המוטלים בבגד עשויים משני חלקים: הגדיל והענף. הגדיל הוא החלק שבו פתיל אחד כורך את האחרים, ואילו בענף הפתילים חופשיים ולא מאוגדים ביניהם. על היחס בין אורכי שני החלקים דן התלמוד, לט ע"א (בתרגום, וכך גם בהמשך):

ישב רבא ואמר משמו של שמואל: תכלת שכרך (= הגדיל) רובה כשרה. רב חייא בריה דרב נתן שונה כך: אמר רב הונא אמר רב ששת אמר רב ירמיה בר אבא אמר רב: תכלת (הכינוי לציצית בכל הסוגיה) שכרך רובה כשרה, ואפילו לא כרך בה אלא חוליה אחת כשרה. ונויי תכלת – שליש גדיל ושני שלישי ענף.

מבחינה הלכתית טהורה אין חשיבות ליחס בין הגדיל לבין הענף, כל עוד שניהם בנמצא. אך הלכת התלמוד אינה מסתפקת בכך וממליצה על יחס של שני שליש ושליש משום 'נויי תכלת'. הנוי הוא המראה האסתטי של הציצית ודומה שהוא עיקרון מנחה בדיניה. ואכן, על רב, האמורא שבשמו מובאת הלכת הנוי, מסופר המעשה הבא:

רב ורבה בר בר חנה היו יושבים. היה חולף והולך אותו אדם שהיה לבוש בגלימה שכולה תכלת והיתה מוטלת לו בה ציצית שכולה גדיל (ללא ענף). אמר רב: יאה הגלימה ולא יאה התכלת. רבה בר חנה אמר: יאה הגלימה ויאה התכלת.
במה הם חולקים?
רבה בר בר חנא סבר: כתוב "גדיל" וכתוב "פתיל" – או גדיל או פתיל.
ורב סבר: לעולם פתיל צריך, והמילה "גדילים" למניין באה...


כמובן, לא מדובר על תצוגת אופנה, אך יש לשים לב ששני האמוראים צופים בהולכים ובבאים ומחווים את דעתם לא רק על התנהגותם ההלכתית, אלא גם על יופי מלבושיהם! במסגרת זו הם דנים בנוי הציצית ה'תואם' לנוי הבגד עצמו. רב דורש יחס מסוים בין גדיל לפתיל, ולכן במקרה דנן הציצית אינה עונה על דרישותיו האסתטיות. לכאורה זהו מעשה נחמד ופשוט, אלא שקטע תלמוד קטן זה מורכב משני חלקים; הראשון מתאר את סיפור המעשה, ואילו השני מנסה לרדת לשורש מחלוקתם של האמוראים, ותולה אותה בלימוד הפסוקים. ברור שהחלק השני אינו מדברי האמוראים עצמם, אך האם בירור דבריהם יורד אכן לסוף דעתם? נשים לב: רב ורבה בר בר חנא משתמשים באותו מונח לגלימה ולציצית – 'יאי'. ברור שהכוונה היא לנוי האסתטי, והוא זה שעומד בבסיס הדרכתם ההלכתית ולא הלימוד הטכני מפסוקי המקרא. אם כך הוא, ניתן לומר שחלק הסוגיה המאוחר אינו מקבל את קיומו של שיקול מסוג זה, ותחתיו הוא מנסה לתלות את המחלוקת בדרכים עיוניות המקובלות בשיח התלמודי. בכך הוא מסתיר את כוונתם המקורית של שני האמוראים הקדומים!
 

התאמת צבעים

כיווני התייחסות אלו ניתן לזהות בסוגיה קודמת בפרק, בדף לח ע"ב, הדנה בצבע הכריכה הראשונה של הציצית הצמודה לבגד:

'תכלת אינה מעכבת את הלבן'. מה פירושה? אמר רמי בר חמא: לא נצרכה (הלכה זו) אלא למקרה של טלית שכולה תכלת, שמצווה להקדים תכלת בראש, ש"הכנף" – מין כנף. ואם מקדים לבן בראש אין לנו בה (והדבר כשר).
אמר רבא: כלום הצבע גורם?! אלא אמר רבא, לא נצרכה אלא לגרדומין (גדמים. שנחתכו חוטי הציצית לאחר שהוטלו בבגד) שאם נִגדם התכלת ונשאר הלבן, ואם נגדם הלבן ונשאר התכלת אין לנו בה (והדבר כשר)...


גם כאן מדובר על הלכה שאם אינה מתקיימת אין הדבר פוסל את הציצית. יתר על כן, הביטוי 'לית לן בה', פירושו האידיומטי הוא משהו מעין 'לא נורא...', וברור שאין לנו עסק עם הלכה ממש. שוב נראה שהשיקולים פה הם אסתטיים. רמי בר חמא מתאים צבעים (!) בין הבגד לפתילים, ואילו רבא סובר שהוא מרחיק לכת ביותר. לדעתו, אין לשיקולי הצבע יכולת לקבוע התנהגות הלכתית מסוימת ('מידי צבע קא גרים?!') וכיוון שכך הוא מושך את הדיון לכיוון הטכני של גדימת הפתילים. מותר להניח שאם רבא היה מתייעץ עם אשתו, היה מקבל ממנה הוראה הפוכה – 'גרים וגרים'!!
 

מתת שמים

מצוות ציצית היא רק אחת מקבוצה שלמה של מצוות שבה ניתן משקל לשיקול האסתטי. וכך שנינו בסוגיית בבלי שבת קלג ע"ב, המשתמשת באותו שורש – נאה, השמור לתחום האסתטי:

דתניא: זה אלי ואנוהו - התנאה לפניו במצוות; עשה לפניו סוכה נאה, לולב נאה, ושופר נאה, ציצית נאה, ספר תורה נאה וכתוב בו לשמו בדיו נאה, בקולמוס נאה, בלבלר אומן וכורכו בשיראין נאין.

לפנינו אם כן שני טיפוסים של מצוות, הנידונים שניהם במפנה הפרקים השלישי והרביעי של המסכת. הטיפוס האחד, תפילין, ובמידה מסוימת גם מזוזה, תוכנו מכוסה מן העין והוא נתון ב'קופסה', ופרטי הלכותיו רבים ונתלים ב'הלכה למשה מסיני'. הטיפוס השני תוכו כברו, שהרי אין בציצית או בסוכה יותר ממה שהעין תופסת בהן. בעיצובן של מצוות אלו נוטל חלק משמעותי השיקול האסתטי, שאף שאינו הכרחי לקיום המצווה ('לית לן בה'), הוא מטיל את חותמו על פניה.

רבת אנפין היא המערכת ההלכתית ועקרונות שונים משמשים בעיצובה. השיקול האסתטי המאפיין את מצוות ציצית וחברותיה בולט במיוחד לאור נחרצות ה'הלכה למשה מסיני' שבתפילין; הוא תלוי לגמרי באדם ובטעמו. פרטי הלכות התפילין אובייקטיביות לחלוטין, בעוד אלה של הציצית תלויות בסובייקטיביות האנושית. הכללת האסתטיקה בעולמה של ההלכה מורה כי זו חובקת כול היא. היופי והנוי אינם, כפי שרצו לחדש אמני הרנסאנס, 'הומניסטיקה' טהורה המנותקת מבורא עולם. גם הם מתת שמים, וככזו יש להם חלק חשוב בעולם המצוות.



עיצוב: אפרת נוילנדר | תיכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר