סקר
איך אתה לומד דף יומי?






 

פסח, מצה ומקדש / הרב דוב ברקוביץ

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון

  

בליל הסדר שולחננו הוא כמזבח, שעליו לא מקריבים חמץ. בעולמם של חכמים הלחם, שאותו האדם (!) מוציא מן הארץ, מבטא את הטכנולוגיה האנושית, את פרי עץ הדעת


לכבוד החג הממשמש ובא אחרוג מהמסגרת הקבועה של כתיבה על הדפים שנלמדו השבוע. זאת כדי להתבונן בזיקה העמוקה הקיימת בין מסכת מנחות לבין המצוות המרכזיות של החג: אכילת מצה ואיסור החמץ.

מסכת מנחות עוסקת בבירורי העבודות שבהקרבת קרבנות שהובאו מסולת. הפרק החמישי פותח: "כל המנחות באות מצה, חוץ מחמץ התודה ושתי הלחם, שהן באות חמץ". קביעה זו כבר מופיעה במקרא:

כל המנחה אשר תקריבו לה' לא תעשה חמץ
כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה'.
קרבן ראשית [שתי הלחם בשבועות] תקריבו אותם לה'
ואל המזבח לא יעלו לריח ניחוח (ויקרא ב, י"א-י"ב).


מה פשר האיסור המוחלט – לאורך השנה כולה - של הבאת מנחות חמץ לשולחן ה'? האם קיים קשר בין קביעה זו לבין המצות הנאכלות "זכר ליציאת מצרים"?
 

מעמד הלחם

כדי לענות על שאלות אלו עלינו להבין את מקומו של הלחם בעיצוב שפת השורש הקיומי והמשפטי של המקרא והמשנה.

- בתחום הברכות הלחם עד היום הוא "קובע סעודה", למרות שינויים רבים בתרבות האכילה לאורך הדורות. הברכה "המוציא לחם מן הארץ" פוטרת את האדם מלברך על המאכלים שבסעודה, ומחייבת אותי באמירת ברכת המזון.

- עבור רוב המאכלים נוסחו ברכות כלליות – "בורא פרי האדמה", "בורא פרי העץ", והכללית ביותר, "שהכול נהיה בדברו". לשני מאכלים בלבד נוסחו ברכות פרטניות המתייחסות לייחודם בתרבות האוכל – היין והלחם. זאת כביטוי לנאמר, "ויין ישמח לבב אנוש להצהיל פנים משמן, ולחם לבב אנוש יסעד" (תהילים קד, טו). היין מעורר את חיות נפש האדם והפת מחיה את גופו.

- כתוצאה מתכונות אלו שייוחסו ליין וללחם הם הצטיירו כהתגלמות הברכה הא-לוהית בחיות האדם. על כן היה להם מעמד מיוחד בעבודת המקדש. עם קרבן שהיה מבטא את עושר הברכה שביש הייתה חובה להביא "נסכים" - יין ומנחת סולת.

אבל דומה שהדוגמה המיטיבה מכול להסביר את מעמד החיטה היא זו המקשרת בינה לבין דעת האדם ויכולתו היצירתית-טכנולוגית. שני הפירושים העיקריים לזהותו של "עץ הדעת טוב ורע" בסיפור גן עדן היו החיטה והגפן. זיהוי "עץ הדעת" עם הצמחים הללו ביטא את התובנה שמדובר ביסודות הקיום ממש. ההצעות לזיהוי עץ הדעת היוו תגובה לשאלה: מהו אותו כוח דינאמי שאי-אפשר לעמוד בפניו בשל החיות העצומה הגלומה בו? אותו כוח שמי שיונק מחיותו נפקחות עיניו, אך הוא נכנס לסחרור פנימי בין החיים והמוות?

במסכת שבת המשנה מציינת את שלושים ותשעה אבות המלאכות, קבוצות של מלאכות האסורות מן התורה בשבת. המשנה (ז, ב) מארגנת את המלאכות ביחידות המשרטטות את יכולת האדם לשנות חומר גלם שבטבע כדי ליצור את יסודות תרבות האדם – הלחם, הבגד, הספר, הבית, האש, הכלי וחלוקת שטח לרשויות היחיד והרבים. כל תחנה משמעותית בתהליך שבו האדם הופך את העולם כפי שהקדוש ברוך הוא בראו ל"עולם האדם" - מהווה "אב מלאבה". תמונת "השבת" במשנה זו היא של תרבות חיה ויוצרת, החייבת לשבות מהמפעל האדיר של עיצוב הציוויליזציה כדי להכיר בשורש העשייה כולה.

הסדרה הראשונה של המלאכות מתארת את הפיכת החיטה לפת, מהזריעה בשדה ועד לאפיית הלחם. במובן ראשוני זה הלחם הוא ממש "עץ החיים" שחיוניותו לאדם מתווכת בהתייחסותו לעץ הדעת טוב ורע. הזיקה העמוקה בין הלחם לבין דעת האדם מודגשת במדרש המזכיר שתינוק מתחיל לאכול דגן באותו שלב של התפתחותו שבו הוא מתחיל לדבר.
 

מי מוציא לחם?

הדימוי של הפיכת חיטה ללחם סימל עבור אבותינו את מעמדו המיוחד של האדם בבריאה. עבורם הטכנולוגיה – הפרימיטיבית והמודרנית – המשתמשת בחומרי גלם כדי לספק את צרכיו הבסיסיים של האדם, את עצם מחייתו, מתמצית ביכולת זו. עבורנו טמונה בדימוי זה לא רק תעשיית הלחם, אלא ההתפתחות האדירה של יכולת האדם בדורות האחרונים להשתמש בחומרי גלם לשם סיפוק צרכיו.

מקורות רבים בהלכה ובאגדה מעוצבים בשימוש בדימוי שורשי זה. למשל, משניות רבות במסכת פאה בנויות על שניות הקציר והגורן. המעשה (האלים) של הקציר מבטא את רצון האדם לקחת לעצמו מהבריאה את מה שביסודו שייך לא-לוהים; לעומת זאת, המלאכות שבגורן מבטאות את יכולתו הברוכה להפוך את החיות שבטבע הא-לוהי לחיי האדם בפועל.

יכולת זו של האדם עלולה להטות את חיוניות הברכה להרס ואבדון. עניין זה משתקף בניסוח ברכת הלחם עצמה. מטבע הברכה, "המוציא לחם מן הארץ", לקוח מפרק קד בתהילים, "מצמיח חציר לבהמה ועשב לעבודת האדם, להוציא לחם מן הארץ" (פסוק יד). הפסוק מבחין בבירור בין החסד הא-לוהי כלפי הבהמות הניזונות ישירות מן הטבע לבין ברכתו לאדם, הדו-משמעית. בד בבד הפסוק מרמז לחטא האדם הראשון ולעונשו, "בזיעת אפיך תאכל לחם", וגם להווייתו כ"צלם א-לוהים", כמי ש"מוציא לחם מן הארץ".

אך יש לתמוה – מיהו "המוציא לחם מן הארץ" – האדם או בוראו? ככל הנראה כוונת הברכה היא ליצור מודעות אצל המברך לכך שעל אף שהאדם מוציא לחם מן הארץ, הוא עושה זאת מתוך החיות שהבורא הטמיע בו. ללא הכרה זו יכולת האדם להפוך חומרי גלם למצרכים תרבותיים תהיה לו לרועץ.

בספר במדבר מסופר שבשעה שעם ישראל התחיל לצאת מן המדבר אל ארץ נושבת הם התלוננו שוב על כך ש"אין לחם ואין מים" - אלא שהפעם הוסיפו, "ונפשנו קצה בלחם הקלוקל" (במדבר כא, ה). היציאה ממציאות של תלות בא-לוהים אל מימוש השאיפה להתיישבות ולקבלת אחריות על החיים בארץ עוררה בהם את השאיפה לאכול לחם אחר, לא זה שיורד מן השמים אלא זה שמוציא האדם מן הארץ. ומיד בפנייתו של העם אל משה מופיע "נחש", "התפלל אל ה' ויסר מעלינו את הנחש" (פסוק ז). הכניסה לארץ הינה תמיד חזרה לגן עדן. מי שמושיט יד לקחת מהחיטה מזמין לתרבותו החדשה המתהווה התמודדות עם הנחש.
 

ללא מגע יד אדם

המקרא שקבע שעל שולחן ה' שבבית המקדש לא יעלה כל חמץ שיקף פן מוחלט שבחובת ההכרה שא-לוהים הוא שורש הברכה שביש. החמצת הבצק הנעשה מהחיטה שא-לוהים ברא סימלה את "חימוצה" של מלכות א-לוהים לכדי תרבות אנושית – וגם את ההחמצה שהיא עלולה לחולל. כאילו נאמר – כאן, בבית השכינה, אין מקום ללחם שמבטא תהליך שבו האדם מוציא לחם מן הארץ. שולחן ה' איננו כמו שולחן האדם. עליו לא מונחת החמצת הברכה הא-לוהית בבריאה. על כן האדם שהקריב את מנחתו לה' היה חייב להביא לחם הקרוב ביותר למן, שעליו נאמר "כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם".

כחלק מההכנה לשעת הגאולה העם נצטווה: "ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי אש ומצות על מרורים יאכלהו" (שמות יב, ח). אכילת מצה זו הקדימה את שעת הגאולה בחצות, וחובת אכילתה איננה קשורה לאירוע העתידי של היציאה ממצרים בחיפזון. המצווה מבוססת על האיסור הכללי של חמץ בכל מנחה הבאה עם קרבן, כבמקדש, כמו שזריקת הדם על המשקוף ועל שתי המזוזות שיקפה את הזאת דם הקרבנות על המזבח ככפרת חטא וטומאה. הזאת דם קרבן הפסח על הבית ואכילת המצה עם הקרבן הפכו את ביתם של היהודים ל"מקדש מעט" לשם מימוש בחירתם כעם ה'.

באותה מידה, האיסור הגורף של שימוש בחמץ במקדש הוא הבסיס לאיסור החמור של חמץ בביתנו בחג. שלא כמו מאכלים אחרים האסורים באכילה בכזית, חמץ אסור ב"משהו", ואסורה גם עצם הימצאותו בבית. כלומר, איסור חמץ איננו התשליל של המצה הנאכלת "זכר לגאולה". היהודי הופך את ביתו למשך שבעת ימים, גם היום, ל"מקדש מעט" על ידי הסרת החמץ מביתו. שולחנו נראה כשולחן ה' במקדש.
 

אתגר תרבות הארץ

המצה הנאכלת בליל הסדר מגלמת את החיפזון שבגאולה ובה בשעה מהווה מנחה הנאכלת עם קרבן, לחם שאין בו מהחמצת העולם על ידי האדם.

העם המציין את התהוותו בחיפזון - כיצירה א-לוהית ללא שותפות אנושית, על פי ההגדה אף לא של משה – חייב לחבר תודעה זו למאמץ של קיום מחייתו בארצו, מיבולו, בהווה. איסור החמץ במקדש, מקום הופעת השכינה, מקבל נופך נוסף בגאולה שבחצות הלילה; משמעות הגאולה הינה האתגר של יצירת תרבות יוצרת וחיה בארץ נושבת כתרבות אנושית-א-לוהית. מצת הגאולה ומצת המקדש מתאחדות במצוות מצה המציינת את זהותו השורשית של העם הזה.

הנה, בהפטרת היום הראשון של פסח אנו קוראים על היום הראשון שבו אבותינו אכלו לא מן אלא מ'עבור הארץ' (=יבול הארץ), שהיה בט"ו בניסן, יומו הראשון של חג המצות. הלחם הראשון שאכלו בארצם, ביטוי לפרק חדש של עם ריבוני האחראי לקיומו, היה אפוא מצת מצווה.

עם הכניסה לארץ, עם תחילת המאמץ "להוציא לחם מן הארץ", יש לחבר את לחמו של האדם, על אף שהוא פרי מעשיו, להכרת השפע שיורד לו מן השמים. זוהי במיוחד חובתו של עם האחראי למחייתו בארצו. לשם כך קבעה התורה שיש להביא את מנחת העומר ביום השני של פסח. בכל שנה יש לקשר בין מצות הגאולה לבין היבול החדש. ומאותו יום מתחילים לספור ימים – מהבאת מנחת השעורה העשויה מצה עד הבאת מנחת החמץ, שתי הלחם, שתונף לפני שולחן ה' בחג השבועות.

התמונה היא פשוטה – וכך ראו אותה אבותינו שחיו בארץ לא להם, ארץ ה', ארץ ישראל. בחג הפסח יהפכו את בתיהם למקדש מעט ואת שולחנם לשולחן ה', ובתמורה יזמין ה' לשולחנו את לחם האדם, החמץ, בחג שבועות במקדש. ביום מתן תורה הוא יקבל לשולחנו את הלחם שהאדם החמיץ מברכת החיטה. גם בחימוצו הוא יהיה ראוי ביום זה למקדש ה'.

לשם כך נתן ה' את התורה – לספר באור א-לוהי את סיפור האדם, ועל ידי כך לתת לו כלים לעצב תרבות חיה ויוצרת בצלמו.

תגובות

הוספת תגובה

(לא יפורסם באתר)
* (לצורך זיהוי אנושי)
תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר