צורת ומיקום התגים
מנחות כט ע"ב
"אמר רבא: שבעה אותיות צריכות שלשה [שלשה] זיונין, ואלו הן: שעטנ"ז ג"ץ".
כתב החזון איש בהלכות תפילין סימן ט אות א:
"מנחות כ"ט ב' א"ר שבעה אותיות צריכות ג' זיונין, רש"י פי' כאן ובשבת ק"ה א' דהן בימין ובשמאל ולמעלה ובתו' הביאו עוד פירושים ואנו נוהגים כולם למעלה, ובהגהות מיימוניות פ"א דה' תפילין הביאו דברי הר' אליעזר ממיץ וז"ל שלא יעשה ראשו עגול אלא משוך שיהא לכל ראש ג' פנים וראיתי כו', והנה אין כונתו ז"ל דלא בעינן כלל זיונין אלא זוית מרובע דא"כ הוי מסיים לא עגיל אלא מרובע, ועוד דמרובע משמשין בגמ' בלשון מרובע אלא כונתו ז"ל דהני ג' זיונין אינם על הראש כעין זיין אלא ג' הזויות החיצוניות מוציאין מהן קוץ כל שהו, ואפשר דזה שהביאו התוספות מנחות כ"ט ב' ד"ה שעטנז, והרא"ש ה' ס"ת סי' ט"ז י"מ השנים לצד שמאל אחד מלמטה ואחד מלמעלה ואחד לצד ימין, [והגאון רמ"ב זצ"ל בביאורו למרדכי פ' הקומץ תתקנג. נראה דפי' דעושה מרובע והיה קשיא ליה דהוה ליה לומר מרובע ולא ל' זיונין, ופירש דצריך לעקם הראש כזה ואין זכר לעיקום זה אלא צריך קוץ ממש וזו פי' הא' שהביאו תוספות והרא"ש] ומש"כ המרדכי לעיל בשם סמ"ק דסומכין על הקרנות ר"ל שמבליטין הקרנות קצת".
החזון איש הקשה על הסברו של רבי מרדכי בנט שלא מצא שהזכירו שראשי האותיות מעוקמות. לכן מכח הקושיה למה לא אמר רבא שראשי האותיות מרובעות, פירש החזון איש שגם ליראים לא די בפינה בלבד אלא נחוץ קוץ היוצא מראש האות.
ואולם בספר קול יעקב על הלכות סתו"ם מבעל כף החיים כתב בסי' לו על צורת האות ז': "ובספרדית אין הראש מרובע אלא עקום מעט באלכסון כלפי מעלה".
הרי שנזכר עיקום זה וגם נהגו בו. וכך גם צורת ראשי שעטנ"ז ג"ץ במגילות הגנוזות ובספרי בעלי המסורה.
וכן מבואר בלשון רבי אליעזר ממיץ עצמו - ספר יראים סימן שצט [דפוס ישן – טז]:
"אמר רבא [כ"ט ב'] ז' אותיות צריכות ג' זיונין שעטנ"ז ג"ץ פי' זיונין שלא יעשה ראשן עגול כזה אלא משוך כזה שעטנ"ז ג"ץ שיהא לכל ראש האות ג' פינין וראיתי בני אדם שעושין תגין למעלה שעטנ"ז ג"ץ [ג' נקודות ארוכות לכל אחד] וטעות הוא בידם שלא בא רבא ללמדנו אלא גוף האות האיך נמסרה עשייתה למשה מסיני".
הוא שלל במפורש את העושים תגים מאורכים. ומלשון החזון איש נראה שלפניו היה רק הגהות מיימוניות שהביא את תחילת דברי הרא"ם.
לפי זה מבוארים דברי רש"י במסכת שבת דף פט ע"א:
"קושר כתרים - כגון הנך דאמרינן בפרק הבונה (שבת קד, א): תגא דקו"ף לגבי רי"ש, וכן שעטנ"ז ג"ץ שצריכין כל אות שלשה זיונים כדאמרינן (במנחות כט, ב), ראש הזיי"ן נמתח לימין ולשמאל בגגו מעט, וכן ראש השי"ן השמאלי, וכן כל ראשי שבע אותיות הללו בכל מקום שהן".
מבאר רש"י, מהן אותם הזיונים? - עצם התמתחות גג האות ימינה ושמאלה.
למה לא הזכיר רש"י שגם למעלה? והלא נזכרו שלשה זיונים, והשלישי הוא למעלה!
אלא שגוף הזיי"ן עצמו נמשך מסוף הרגל למטה עד ראשו למעלה, הקצה העליון הוא הזיון השלישי. ורש"י רק מוסיף שנחוץ שהגג יתרחב גם ימינה ושמאלה עבור שני הזיונים הנוספים.
לדברי רש"י שכיווני הזיונים הם ימין שמאל ולמעלה.
כך מבואר גם במדרש אותיות דרבי עקיבא: "זיי"ן מפני מה יש לו שני תגין אחד כלפי וא"ו ואחד כלפי חי"ת".
ובספר העיטור שער ראשון - הלכות תפילין דף נז ע"א:
ובת' רב עמרם ריש מתיבתא בתפלין ומזוזה ובכל כתבי הקדש כל מקום שאתה מוצא אות אחת מאלו זיין להם ג' זיונים כדי שיראה בעולם בג' זיונין לג' רוחות.
וכן הוא בספר האשכול הלכות ספר תורה דף נח ע"א.
וכתב התוספות:
"יש מפרשים ג' זיונים: השנים לצד שמאל - אחד מלמעלה ואחד מלמטה, והאחד לצד ימין...
עוד פי' שיש שעושין שלשתן למעלה...".
ולפי הנ"ל מבואר שאין כאן מחלוקת, אלא שכאשר מיישרים מעט את ראש האות, ניתן לתאר ששלש הפינות – שתים מהן בצד שמאל ואחת בצד ימין. וגם אכן כל שלש הפינות הן למעלה – בראש האות. והפינה הרביעית מחוברת לרגל האות.
וכאשר במשך הדורות סגנון האותיות נשתנה ונתיישר, הספרדים שמרו כדרכם על עיקר צורת האות, וראש השמאלי של אותיות שעטנג"ץ נעשה דומה לאות ו'. והאשכנזים שמרו על עקרון הדין כמובא בבית יוסף אורח חיים סימן לו על אות ג – "תהיה גופה כמו זיי"ן כי כן קבלנו אשר כל ראשי שמאל שבאותיות שעטנ"ז ג"ץ דומין לזיי"ן ע"כ נקראו התגין זיונין", ושינו את צורת הראש כך שיהיה ראש מרובע בעל ארבע פינות, והרגל יוצאת ממרכזו.
כתב המשנה ברורה סימן לו ס"ק יב:
"וכעין קו דק הוא כל תג ותג, כך נוהגין באלו הארצות. וטוב יותר לעשות כל אחד כעין [יג] תמונת זיין אך שיהיו קטנים ודקים מאוד"
ובשער הציון ס"ק יג: "בית יוסף בשם האגור והרמב"ם".
תגי ספרי התורה שהובאו מאירופה שלפני המלחמה הם אכן מקלות בלבד כעדות המשנה ברורה. שלא כמנהג הסופרים היום לצייר בראשי התגים עיגול קטן על פי דברי המשנה ברורה.
וכך לשון הב"י שצוין בשער הציון:
"כתב האגור (סי' סה) אני המחבר נוהג לעשות התגין משעטנ"ז ג"ץ כמו שלשה זייני"ן ולא די בתגין כי כן אומר שצריך לזיין אותיות של שעטנ"ז ג"ץ וכן נוהגים בספרד ע"כ. וכן נראה מדברי הרמב"ם שכתב שהתגין הם כמו זייני"ן זקופות על האות".
אלא שזה לשון הרמב"ם בהלכות תפילין ומזוזה וספר תורה פרק ז הלכה ח:
"ויזהר בתגין ובמניינן, יש אות שיש עליה תג אחד, ויש אות שיש עליה שבעה, וכל התגין כצורת זייני"ן הן דקין כחוט השערה".
הרמב"ם עסק בתגים בודדים על אותיות מיוחדות שנמסרו במסורת, כמו שהזכיר במזוזה בפרק ב הלכה ט, ובתפילין בפרק ה הלכה ג. הוא מפרש אפוא שלא כדברי רש"י ושאר ראשונים שמדובר בכל שעטנ"ז ג"ץ. הוא מנה אותיות שעטנ"ז ג"ץ יחידות שעליהן יש שלשה זייני"ן. ובדומה לדברי השימושא רבה שדחה ר"ת בתוספות הנ"ל.
באגור לא מפורש לאלו תגים כוונתו. לפני כן הוא הזכיר גם את רש"י וגם את השימושא רבה.
והמשנה ברורה כתב את דבריו על השו"ע שעוסק בתגים שבכל שעטנ"ז ג"ץ.
ובבית יוסף עצמו הבחין בין שני סוגי תגים אלו, ואפילו על תגי השימושא רבא כתב שהם רק מקלות. ועל שאר תגים כתב שהם קטנים יותר. וכך לשונו:
"והא דאמרינן בשימושא רבא דתפילין שעטנ"ז ג"ץ צריכין זייני"ן וחשיב ש' ע' של שמע משמע דשאר שי"ן עי"ן אינו צריך כלום התם מיירי בתגינים גדולים שהם כעין מקלות וגם מיירי בכל שלשה ראשי השי"ן צריך תגין וכן בשני ראשי עי"ן וטי"ת וצד"י ובהלכות תפילין כתב על דברי שימושא רבא והני זיונין המפורשים כאן היינו תגינים גדולים אבל תגינים קטנים כל מקום שאלו האותיות שעטנ"ז ג"ץ יש צריכות זיונין כדאיתא בהקומץ (כט:) וכן כתוב בהגהות (שם) ויתיישב עוד במה שכתב בהגהות בשם רא"ם (סי' שצט) וכן במרדכי (הל' תפילין ה:) דזיונין של שעטנ"ז ג"ץ לא בתגין אלא פירושו שלא יעשה ראשיהם עגול אלא משוך דלא איירי בהקומץ אלא בגוף האותיות".
