הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
 

ביאור הביטוי: "הלכה כרב..."

[ביאור מונחי הקישור בגמרא]

מנחות ל ע"ב

"הטועה בשם - גורר את מה שכתב ותולה את מה שגרר וכותב את השם על מקום הגרר, דברי רבי יהודה; רבי יוסי אומר: אף תולין את השם; רבי יצחק אומר: אף מוחק וכותב; ר"ש שזורי אומר: כל השם כולו תולין, מקצתו אין תולין; ר"ש בן אלעזר אומר משום ר"מ: אין כותבין את השם לא על מקום הגרר ולא על מקום המחק ואין תולין אותו, כיצד עושה? מסלק את היריעה כולה וגונזה.
איתמר: רב חננאל אמר רב, הלכה: תולין את השם; רבה בר בר חנה א"ר יצחק בר שמואל, הלכה: מוחק וכותב.
ולימא מר הלכה כמר, ומר הלכה כמר! משום דאפכי להו."

1.
מגמרא זו יוצאת מסקנה חשובה ומעניינת, שכאשר חכם פוסק במחלוקת תנאים עליו לומר "הלכה כ[אותו חכם]" ולהזכיר את שמו.
ואילו בסוגייתנו - אומרת הגמרא - שהאמוראים נחלקו בפסיקה וכל אחד מהם קבע את ההלכה באופן שונה מבלי להזכיר את שם אומרה, אלא האמורא עצמו שפסק הלכה הזכיר את ההלכה עצמה ולא את שם החכם שאמרה.

2.
מסבירה הגמרא, שבסוגייתנו היה הכרח לומר כך מפני שלא היה ברור לאמוראים מה אמר כל תנא ולכן האמוראים הפוסקים היו חייבים לצטט בהכרעתם את לשון ההלכה עצמה.

3.
אומר תוספות מסכת מנחות דף ל עמוד ב:

ולימא מר הלכה כמר - בפרק כל הגט (גיטין דף כח.) ובסוף מגילה דף לא:) בתרי דוכתי ובקידושין פ' האומר (דף נט:) פריך כי האי גוונא וצריך ליתן טעם בשאר דוכתי דלא פריך, מ"ר.

תוס' שואל: הרי לפעמים בש"ס יש, שאמורא אומר הלכה ומפרט אותה ולא מזכיר את שם התנא שכך פסק, ולא אמר "הלכה כרבי...". כנראה שבאותם מקומות שמציין תוס' לא היה ספק לגמרא איזה אמורא פסק כתנא מסויים, כי שהגמרא תירצה בסוגייתנו.
בכל אופן יוצא, שלפי תוס' אין בדבר זה כלל קבוע.