הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
ביאור הביטוי: "אם תמצי [תימצי] לומר"
[ביאור מונחי הקישור בגמרא]
מנחות כד ע"א
"ובעי רבי ירמיה: צירוף כלי וחיבור מים, מהו? כי תנן כלי מצרף מה שבתוכו לקדש - ה"מ דגואי, אבל דבראי לא, או דילמא כיון דמחבר מחבר? ואם תימצי לומר כיון דמחבר מחבר, חיבור מים וצירוף כלי ונגע טבול יום מבחוץ, מהו? כי תנן כלי מצרף - ה"מ דנגע מגואי, אבל מבראי לא, או דילמא לא שנא? "
1.
בסוגיא מציג רבי ירמיה בעיה ואומר "ואם תימצי לומר" – אם תרצה לפשוט את הספק ולומר שצירוף כלי וחיבור מים נחשב חיבור לעניין טומאה יש להציג בעיה נוספת.
2.
רמב"ם הלכות שאר אבות הטומאה פרק יב:
היו שני ציבורין בכלי והציבור האחד מחובר למים שאחורי הכלי ונגע טמא בציבור השני נטמאו שניהן בצירוף הכלי ונטמאו המים שאחורי הכלי מחמת זה האוכל המחובר להן אע"פ שהן אחורי הכלי, נגע הטמא במים שאחורי הכלי נטמא האוכל המחובר להן, והדבר ספק אם נטמא האוכל השני בצירוף הכלי או לא נטמא מחמת הצירוף.
הרמב"ם מכריע בספק הראשון כפי שהגמרא אמרה "ואם תימצי לומר", ולגבי הבעיה השניה בגמרא פוסק הרמב"ם "והדבר ספק" [כי הגמרא סיימה ב"תיקו"].
3.
כסף משנה הלכות שאר אבות הטומאה פרק יב:
היו שני צבורים בכלי וכו'. שם בעי רבי ירמיה צירוף כלי וחבור מים וכו' עד תיקו ופסק רבינו כבעיא ראשונה דטעמא מפני שאמרו בה את"ל חשיב לה כנפשט:
ה"כסף משנה" מסביר שהביטוי "ואם תימצי לומר" משמעותו "חשיב לה כנפשט" [וראה ב"מתיבתא", "ילקוט ביאורים" עמוד יא].
4.
קטע נוסף בגמרא:
וכן לענין קמיצה, קמץ מן האבוד - שיריו וראשון נאכלין, מופרש אינו נאכל, קמץ מן המופרש - שיריו וראשון נאכלין, אבוד אינו נאכל, קמץ מן ראשון - שניהם אינן נאכלין; אביי אמר: אפילו קמץ מאחד מהן - שניהן אינן נאכלין, מ"ט? כולהו נמי בני ביקתא דהדדי נינהו.
5.
הפרשנים מסבירים שאת הביטוי "וכן לענין קמיצה" אומר רבא.
6.
שואלים הפרשנים: בסוגיה הקודמת רבא התלבט בשאלה הזו האם צירוף כלי מועיל לעניין קמיצה, ואילו בסוגייתנו גם אביי וגם רבא מסכימים שמצטרפים. [ראה "מתיבתא", "ילקוט ביאורים", עמוד טו, וב"שוטנשטיין" הערה 19].
7.
הסבר מעניין מובא ב"מתיבתא", שם, שסוגייתנו באמת מתאימה רק לצד אחד של הספק בסוגיה הקודמת [בעמוד א], והדיון כאן בסוגיה הוא כמו "אם תימצי לומר" שהדין הוא כצד הספק לעיל שמצטרפים, והשאלה בסוגייתנו היא מה הדין של האבוד.
והפרשנים מקשים על סתירה בדברי הרמב"ם.
8.
לפי דברים אלה נשאלת השאלה מדוע הרמב"ם נשאר בספק בסוגיה הקודמת, הרי הכלל הוא, שהרמב"ם פוסק לפי הצד בספק שעליו נאמר הביטוי "אם תימצי לומר".
9.
אלא יש לומר, שהרמב"ם פוסק כ"אם תימצי לומר" רק כשניסוח זה מופיע במפורש בסוגיה, וכנראה שרב אשי - עורך הגמרא - מודיענו באופן זה שכך ההלכה (לפי הרמב"ם], אבל אם סוגיה ב' מבוססת על צד אחד של הספק שהועלה בסוגיה א, אין הכרח שהלכה כך.
10.
אולם יש לשאול שאלה כללית על כל סוגיה שמובא בה "אם תימצי לומר", מדוע מבנה כזה לא נחשב שסוגיה ב' [סוגייתנו] נחשבת כ"סוגיא כוותיה" של סוגיה א', דהיינו שסוגיה ב' מסתמכת על דעה מסויימת בסוגיה א'.
11.
ואולי יש לומר שאין אומרים הלכה כסוגיה שעליה נאמר "סוגיא כוותיה" כשמדובר בשתי סוגיות סמוכות [אבל קשה מסברא].
