הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
 

הסבר ההלכה גם לפי מי שאין הלכה כמותו

[אמוראים; כללי פסיקה]

מנחות כג ע"א-עב

"אמר רב חסדא: נבילה בטילה בשחוטה, שאי אפשר לשחוטה שתעשה נבילה; ושחוטה אינה בטילה בנבילה, שאפשר לנבילה שתעשה שחוטה, דלכי מסרחה פרחה טומאתה;
ורבי חנינא אמר: כל שאפשר לו להיות כמוהו - אינו בטל, וכל שאי אפשר לו להיות כמוהו - בטל.
אליבא דמאן? אי אליבא דרבנן, הא אמרי: עולין הוא דלא מבטלי אהדדי, אבל מין במינו בטל!
אי אליבא דרבי יהודה, והא רבי יהודה בתר חזותא אזיל, ואידי ואידי מין במינו הוא!
אלא אליבא דרבי חייא, דתני רבי חייא: נבילה ושחוטה בטילות זו בזו.
רבי חייא אליבא דמאן? אי אליבא דרבנן, הא אמרי: עולין הוא דלא מבטלי אהדדי, הא מין במינו בטיל! ואי אליבא דר' יהודה, כל מין במינו לר' יהודה לא בטיל!
לעולם אליבא דרבי יהודה, וכי קא אמר ר' יהודה מין במינו לא בטל, ה"מ היכא דאפשר ליה למיהוי כוותיה, אבל היכא דלא אפשר ליה למיהוי כוותיה - בטל,
ובהא קא מיפלגי, דרב חסדא סבר: בתר מבטל אזלינן, ור' חנינא סבר: בתר בטל אזלינן."

1.
מבנה הסוגיא: מחלוקת בין רב חסדא לרבי חנינא. הגמרא מנסה לברר האם מחלוקתם היא לפי שיטת חכמים או לפי שיטת רבי יהודה [לגבי ביטול מין במינו]. בסוף הקטע הגמרא מניחה שמחלוקתם היא לפי רבי חייא ולפי רבי יהודה.

2.
בהמשך, הסוגיה מביאה הוכחה לרבי חנינא ממשנתנו, ומיישבת גם לפי רב חסדא.
אח"כ הגמרא מביאה הוכחה לשיטת רב חסדא, ומיישבת גם לפי רבי חנינא.

3.
אח"כ שוב הגמרא מביאה ראיה לרבי חנינא, ומיישבת גם לפי רב חסדא, ומוכיחה את ההסבר לפי רב חסדא מלשון הברייתא "דיקא נמי.... שמע מינה". [אמנם ההוכחה בסוף היא להסבר הברייתא ולא על המחלוקת הישירה של רב חסדא ורבי חנינא].

4.
ממהלך הסוגיא ומהביטוי "שמע מינה" בסיום הסוגיה משמע שהגמרא פוסקת כרב חסדא אליבא דרבי יהודה, וכך באמת פוסק הרמב"ם:

5.
רמב"ם הלכות שאר אבות הטומאה פרק א הלכה יז:

נבילה שנתערבה בשחוטה אם רוב מן השחוטה בטלה הנבילה בשחוטה ואין הכל מטמא במגע, אבל אם נשא הכל נטמא שאי אפשר לשחוטה שתחזור נבילה אבל הנבלה אפשר שתטהר כשתסרח לפיכך תבטל.

5.1
השגת הראב"ד:

אבל הנבילה אפשר. א"א חסרון דעת אני רואה בכאן דכולה מילתא במנחות אליבא דרבי יהודה היא דאמר מין במינו לא בטיל ואיכא מ"ד דבתר המבטל אזלינן דאי לא אפשר למבטל דהוי כבטל הוי מין בשאינו מינו ומבטל לה ומש"ה נבילה בשחוטה דלא אפשר לשחוטה שהוא המבטל להיותו כנבילה לטמא ואע"פ שהנבילה יוצאה מידי טומאה ע"י מסרחת והוי כשחוטה אנן בתר מבטל אזלינן והוי מין בשאינו מינו ובטלה מכל מקום כל אותה הסוגיא אליבא דרבי יהודה היא אבל לרבנן לא שנא הכי ולא שנא הכי בטלה ברוב ודוקא למגע אבל למשא לא.+

6.
הרמב"ם פוסק כרב חסדא אליבא דרבי יהודה. אומר הראב"ד שיש לפסוק כרבנן – מין במינו בטל - ולכן לא שייכת מחלוקת רב חסדא ורבי חנינא – שדנו לפי רבי יהודה שמין במינו אינו בטל.

7.
ה"כסף משנה" מסביר שגם הרמב"ם פוסק כרבנן, וכאן רצה לומר שאפילו לפי רבי יהודה וכרב חסדא בטלה הנבילה בשחוטה, ראה "מתיבתא", "ילקוט ביאורים", עמוד ד.

8.
לפי דבריו יוצא שאין להוכיח ממהלך הסוגיה כמי ההלכה, מפני שהסוגיה רוצה לחפש נימוקים ודינים לכל הדעות. ונשארת השאלה מתי כן מתבססים על הכללים: א. ההלכה היא כמי ש"סוגיא כוותיה" ב."מדשקיל וטרי אליביה הלכתא כוותיה".