הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
 

ביאור הביטוי: "יתיב רב..."

[ביאור מונחי הקישור בגמרא]

מנחות כא ע"א

"גופא, אמר זעירי א"ר חנינא: דם שבישלו אינו עובר עליו. יתיב רבא וקא אמר לה להא שמעתא. איתיביה אביי: הקפה את הדם ואכלו, או שהמחה את החלב וגמעו - חייב! לא קשיא: כאן שהקפה באור, כאן שהקפה בחמה; באור - לא הדר, בחמה - הדר. בחמה נמי, לימא: הואיל ואידחי אידחי, דהא בעא מיניה רבי מני מר' יוחנן: דם שקרש ואכלו, מהו? אמר ליה: הואיל ונדחה ידחה! אישתיק.
אמר ליה: דלמא ודאי כאן בחטאות החיצוניות, (החיצונות) כאן בחטאות הפנימיות?
אמר: אדכרתן מילתא, דאמר רב חסדא: דם שקרש בחטאות ואכלו - חייב, +ויקרא ד'+ ולקח... ונתן אמר רחמנא, [והאי] בר לקיחה ונתינה הוא; בחטאות הפנימיות ואכלו - פטור וטבל... והזה אמר רחמנא, והאי לאו בר טבילה והזאה הוא. ורבא דידיה אמר: אפילו בחטאות הפנימיות ואכלו - חייב, הואיל וכנגדו ראוי בחטאות החיצונות."

1.
הכלל המרכזי שמובא בכל ספרי הכללים הוא שהניסוח: "יתיב רב... קמיה דרב..." מוכיח שהראשון הוא תלמידו של הרב שמופיע אחריו.

2.
ומדוע לא נאמר בניסוח הנפוץ: "אמר רב... אמר רב..."? אומרים הפרשנים ש"יתיב" פירושו שהתלמיד אמר את דבריו ממש בפני רבו, ואם דבריו חלוקים על דעת רבו הרי שאין הלכה כתלמיד במקום הרב.

3.
ה"יד מלאכי" מסתפק בנכונות כלל זה, ולשיטתו הביטוי "יתיב... קמיה" יכול להוכיח רק שהיו באותו דור.

3.1
ותמוה: מה הביטוי בא ללמדנו? רק את העובדה שהיו בני אותו דור? והרי מדובר בש"ס על חכמים שברור לנו מתי חיו ובכל זאת נאמר לגביהם הביטוי הנ"ל.

4.
כמו כן יש מחלוקת בין הפרשנים מי מוסר הדברים בסופו של דבר הרב או התלמיד? אם נאמר שהביטוי "יתיב... וקאמר..." הכוונה היא שהרב אמר הרי שברור ההבדל מהביטוי "אמר... אמר...", שהתלמיד אמר את הדברים.

5.
אולי אפשר לומר, שהביטוי בא ללמדנו ששני החכמים הסכימו לדעה המוזכרת, ולא משנה אם היחס הוא רב-תלמיד; תלמיד-רב; או רב-תלמיד-חבר.

5.1
ובמקרה כזה שני החכמים ייחשבו כשתי דעות לעניין אחרי רבים להטות.

6.
בסוגייתנו לא מוזכר הביטוי המדוייק כלעיל אלא רק "יתיב ..." כנראה שמדובר שלא אמר את השמועה לפני רבו אלא לפני חברו – אביי, אבל המשמעות כנראה דומה, ולכן התוס' אומר שברור שרבא סובר כזעירי, כיון שמביא את שמועתו.

7.
רבא חולק על רב חסדא, וסובר, דם שקרש בחטאות הפנימיות ואכלו – חייב, ואף שאינו ראוי לכפרה. ורבא חולק גם על זעירי שגם הוא סובר את החלוקה של רב חסדא [לפי רש"י בסוגיה].

8.
ומקשה תוספות מסכת מנחות דף כא עמוד א

כאן בחטאות החיצונות וכאן בחטאות הפנימיות - פרש"י דבחטאות הפנימיות אינו עובר עליו וטעמא כמו שמפרש לקמן ולא נהירא דא"כ בחטאות הפנימיות נמי משמע לפי שיטת רש"י שאם בשלו צלול הואיל וראוי לטבילה והזאה יהא חייב עלה אם יאכלנו ואין הסוגיא מוכיח הכי דאמרינן לעיל כיון דמלחיה נפיק ליה מתורת דם ולא יתחייב עליו ועוד דרבא דידיה אמר אפילו בחטאות הפנימיות ואכלו חייב ומשמע לפי' רש"י דרבא לית ליה דזעירי ולעיל קאמר יתיב רבא וקאמר להא שמעתא משמע דסבירא לרבא כזעירי
לכן נ"ל דבזעירי (היינו בבשלו באור) כ"ע לא פליגי דאינו עובר עליו והא דמחלק הכא בין חטאות הפנימיות לחיצוניות קאי אקפאו בחמה].

תוס' מקשה שאם רבא חולק גם על זעירי [זעירי – תלמידו של רבי יוחנן וחברם של רב ושמואל] אז כיצד נאמר בתחילת הקטע "יתיב רבא וקא אמר לה להא שמעתא" שמשמע שגם הוא עצמו סובר את הדין של זעירי.

8.1
ותוס' מתרץ שהדין לעיל של זעירי לא קשור לדין של רב חסדא – ולא כרש"י.
וב"מתיבתא", הערה כ, מביא שיש גורסים כאן "רבה" במקום "רבא".

9.
בכל אופן נמצאנו למדים שמשמעות הביטוי "יתיב רב... וקאמר לה להא שמעתא..." פירוש שאותו רב מסכים להלכה ששמע מרבו.