גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון תשנ"ו, מדור "עלי הדף"
מסכת זבחים
דף מא ע"ב - מב ע"ב 

בענין "כל העושה - על דעת ראשונה הוא עושה"

במסכתות זבחים ומנחות עוסקים אנו כמה פעמים (זבחים ב: מא: - מב: מנחות טז.) בענין הכלל ש"כל העושה על דעת ראשונה הוא עושה", שנאמר בין לגבי מחשבות המכשירים ובין במחשבות הפוסלים. במחשבות המכשירים – במס' זבחים (ב:) לענין קרבן פסח, שאם התחיל את שחיטת הפסח בכוונה לשם פסח (כי קרבן פסח נפסל שלא לשמה, עי' לעיל ב. במשנה), והמשיך את עבודתו בסתמא, אמרינן בזה "כל העושה על דעת ראשונה הוא עושה", וכל המשך העבודה בקרבן זה נגרר אחרי מחשבה זו שחשב בהתחלתה.

במחשבות הפוסלות – במס' זבחים (מא: - מב:) ובמס' מנחות (טז.) לענין מחשבת פיגול, כגון לענין זריקת דם על גבי המזבח כשכל המתנות מעכבות, והדין הוא בפיגול שאין הקרבן נחשב לפיגול עד שיפגל בכל המתיר, והיינו, עד שיחשוב מחשבת פיגול בכל העבודות המתירות את הקרבן, ולכן אין הקרבן פיגול עד שיחשוב מחשבת פיגול בכל מתן דם. ומבואר בגמרא, שאם מתן דם הראשון היתה בו מחשבת פיגול, ואילו בשאר המתנות לא היתה לו מחשבה, אומרים בזה "כל העושה על דעת ראשונה הוא עושה", ונחשב כמי שחשב מחשבת פיגול גם בשאר המתנות (כמובן, שאם היה לו במתנות האחרות מחשבה הפכיית, שאינה נגררת אחרי הראשונה, ואין הנידון כ"א כשלא היתה לו כוונה הפכיית).

כלל זה נפסק בשו"ע גם לגבי דברים החייבים להיות לשמה, כגון טוויית ציצית - שנפסק בשו"ע (סי' יא ס"א): "החוטין צריך שיהיו טוויין לשמן... שיאמר בתחלת הטווי שהוא עושה כן לשם ציצית", וכתב המשנה ברורה (סק"ה בשם הפמ"ג מש"ז סק"א): "שיאמר בתחלת הטווי, ודי בזה, אפילו ליומא אוחרא, דסתמא תו לשמה קאי, דכל העושה על דעת ראשונה עושה, אם לא כשאמר אחרי כן בפירוש שהוא עושה שלא לשמה", וכן לענין כתיבת ספר תורה - נפסק (יו"ד סי' רעד ס"א): "צריך שיאמר הסופר כשיתחיל לכתוב, ספר זה אני כותב לשם קדושת ספר תורה, ומספיק לכל הספר".

והנה בדברי המ"ב הנז' מבואר חידוש דין - שכלל זה מועיל "אפילו ליומא אוחרא", שסומכים על מחשבתו הראשונה (עי' בשעה"צ שם שכתב מקור לכך משבת צא.), ולכאורה מבואר כדבריו מדברי השו"ע לענין כתיבת ספר תורה, שהאמירה בהתחלת כתיבת הספר מספיקה לכל הספר, וכתיבת ספר תורה לא תיתכן ללא הפסק, ובכל זאת מועילה אמירתו על כל הספר.

עוד כתב המ"ב (בביאה"ל שם ס"ב ד"ה לשמן) בזה לענין מה שמבואר בשו"ע (שם ס"ב): "וצריכין שזירה, ושיהיו שזורין לשמן" (כלומר, חוטי הציצית צריכים להיות שזורים לשם מצות ציצית, וע"ש בביאה"ל שיש חולקין בדבר), וכתב המ"ב: "ודע עוד דנ"ל פשוט דאף לדעת המחמירין בשזירה לענין לשמה, היינו דוקא בפירוש דלא לשמן, אבל בסתמא אם מי שטווה בעצמו שזרן, י"ל בזה ד'כל העושה על דעת ראשונה הוא עושה' - אף דהוא שתי פעולות", והביא להוכיח "מדברי התוספות בזבחים דף ב' ע"ב ד"ה הא לשם וכו', דפירשו דאיירי הגמרא לענין שתי עבודות - שחיטה וקבלה, ואפ"ה מסיק שם הגמרא, דאף אם נימא דסתם זבחים לאו לשמן הן עומדין, אפ"ה כשר הקרבן, אם חישב בשחיטה לשם פסח ובקבלה סתמא, משום דכל העושה על דעת ראשונה הוא עושה', והכי נמי בענינינו, אף דסתם חוטין לאו לשם ציצית עשויין, היכא דטוון מתחלה בפירוש לשמן, תו הוי סתם שזירה ג"כ לשמן...".

אכן בענין טוויית ושזירת חוטי הציצית שהן שתי פעולות נפרדות, כתב בספר אמרי בינה (או"ח סי' ו ד"ה ולפ"ז), שאין הדברים אמורים אלא כשעשאן בהמשך אחד ללא הפסק. ולדבריו מבואר שאף אם אמנם מועיל כלל זה גם כשהיה הפסק - וכאמור מדברי המ"ב שגם מיום על חבירו מועיל כלל זה, אין זה כי אם במעשה אחד, כגון בטוויית הציצית - שנמשכה זמן רב - והפסיק באמצע, אולם, בפעולה חדשה ויש הפסק בינה לבין הפעולה הראשונה, לא אומרים בזה "כל העושה על דעת הראשונה הוא עושה", ולכאורה מדברי המ"ב מבואר שגם בשתי פעולות ויש הפסק סומכים על מחשבתו הראשונה (ע"ע ב"י יו"ד סי' רע"ד בשם הנמוק"י לענין הפסק בין כתיבת השמות בספ"ת, ועי' משנת אברהם הל' ס"ת סי' יט ס"י בשם שו"ת מים רבים סי' נט).

בביאור הלכה (שם) איתא עוד: "היכא דהשוזר לא היה בעצמו הטווה לא שייך בזה כל העושה על דעת ראשונה הוא עושה, כמו שכתב בספר משנת אברהם בסימן י"ט סכ"ג לענין כתיבת סת"ם". בספר 'משנת אברהם' (שם) דן בענין סופר המתקן ספר תורה שכתב סופר אחר, ונזדמן לו לכתוב תיבה שהשמיט הסופר הראשון, ופוסק בזה (בשם שו"ת בית יהודה ח"א יו"ד סי' ג) שעליו לכוין מחדש, ואינו מועיל מה שכיון הסופר הראשון.

השדי חמד (כללים מע' מ כלל סא) הביא בשם ספר 'הורה גבר' שלמ"ד מצות צריכות כונה, ודאי אין צריכות כונה מראשיתן עד אחריתן, כי אם בהתחלת המצוה צריך כונה ושוב סתמו כפירושו, כמו לענין קרבנות - שאם נשחטו לשמן ואחרי כן קיבל והלך וזרק בסתם - הכל חשוב לשמה, כמו כן הוא לענין כל המצות, וכ"כ הגה"ק מבוטשאטש זי"ע בקונטרס 'אמרות טהורות' (הודפס בספר "ספרי הגאון ראב"ד מבוטשאטש" ירושלים תשכו), וז"ל שם (ד"ה רבים אומרים): "רבים אומרים 'לשם יחוד' וכו' בפרטות כמה פעמים ביום, והסומך עצמו על מאמר הראשון שקאי על כל הפרטים גם כן יפה עושה, כמו דקיי"ל גבי כתיבת סת"ם ובגט פטורין שהסתמיות נגררין אחר המפורש בתחלה, ונכון לפרש במאמר הראשון שמגלה דעתו על כל שייכות שיהיה לו למצוה או לשייכות למצוה כל היום ההוא, שהכל הוא על דעת הכונה הנכונה...", וכן פסק המשנה ברורה (סי' ס' סק"י; סי' תרצ סק"מ וסקמ"ח ובשעה"צ שם סקל"ט; וע"ע שפ"א בזבחים מא, ב ושו"ת מנחת שלמה ח"א סי' א).