הרב ירון בן-דוד
בארות יצחק
"אצבעות לי עשר יש"...
כולנו מכירים את שמות עשר האצבעות עוד מהגן: אגודל, אצבע, אמה, קמיצה וזרת. ואולם, בתורה לא מצינו שמות אלו כלל, אלא רק שם לאחת האצבעות והיא הבוהן, כחלק מטהרת מצורע, למשל. שאר האצבעות נקראות פשוט 'אצבע'.
מה ההבדל בין בהן לאגודל? מה משמעות השמות של האצבעות? בכך נעסוק בשיעור זה.
הגמרא במסכת מנחות מתארת כיצד קומצים את המנחה. אביי שאל את רבא כיצד עושים את פעולת הקמיצה, ורבא ענה לו בפשטות שעושים זאת כמו שאנשים נוהגים להכניס דברים לכף ידם. ואולם, אביי לא קיבל את התשובה הזו, כי לפי מנהג העולם אין שום משמעות לאצבע הנקראת קמיצה:
1. תלמוד בבלי מנחות יא, א
אמר ליה אביי לרבא: כיצד קומצין? אמר ליה: כדקמצי אינשי. איתיביה: זו זרת, זו קמיצה, זו אמה, זו אצבע, זו גודל! אלא להשוות. (כלומר, קומץ מלא היד כדי שלא יהא חסר, ואחר כך מוחק באצבע קטנה מלמטה) היכי עביד? אמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב: חופה שלש אצבעותיו עד שמגיע על פס ידו וקומץ.
רש"י הסביר את תפקידן של כל האצבעות: הזרת למדידת החושן, הקמיצה למנחות, האמה למדידת הכלים, האצבע לטבילתה בדם והאגודל למצורע. דברים דומים ראינו בגמרא במסכת כתובות, שאף מסבירה את צורת האצבעות וכן התנוך שבאזניים:
2. תלמוד בבלי כתובות ה, א
דרש בר קפרא, מאי דכתיב: "ויתד תהיה לך על אזנך"? אל תקרי אזנך אלא על אוזנך, שאם ישמע אדם דבר שאינו הגון - יניח אצבעו באזניו; והיינו דאמר ר' אלעזר: מפני מה אצבעותיו של אדם דומות ליתידות? מאי טעמא? אילימא משום דמחלקן, כל חדא וחדא למילתיה עבידא, דאמר מר: זו זרת, זו קמיצה, זו אמה, זו אצבע, זה גודל! אלא מה טעם משופות כיתידות? שאם ישמע אדם דבר שאינו הגון - יניח אצבעותיו באזניו. תנא דבי רבי ישמעאל: מפני מה אוזן כולה קשה והאליה רכה? שאם ישמע אדם דבר שאינו הגון - יכוף אליה לתוכה.
מטרת האגודל, לפי רש"י, היא לצורך טהרתו של המצורע. אבל התוספות אינם מוכנים לקבל הסבר זה, מכיון שאם זו היתה הכוונה היו חז"ל משתמשים במלה 'בוהן', שהיא המלה שנכתבה בתורה לעניין המצורע. לכן התוספות מעדיפים להסביר שמטרת האגודל היא בדיוק כמו הזרת - לקמוץ את המנחה מהצד השני:
3. תוספות מסכת כתובות דף ה עמוד ב
זה גודל - פי' בקונטרס לענין בהן יד דמצורע. ואין נראה, דאם כן הוה ליה למימר זה בהן ועוד דאפילו לא מחלק מצי משוי על בהן שהוא קצר מכולם ונראה דלענין קמיצה קאמר כדתנן מוחק בגודל מלמעלה אבל בידו אחרת לא יוכל לעשות דבעינן עבודה בימין.
היו שהבינו שמטרת הגמרא כאן לומר לנו מדוע נבראו האצבעות באופן זה, והתשובה היא שלכל האצבעות יש תפקיד הלכתי, ולכן יש לנו בדיוק עשר אצבעות. אבל אם זהו ההסבר לדברים, ניתן היה לחבר את האמה לאחת האצבעות הסמוכות לה, ועדיין היא היתה יכולה לשמש לצורך המדידה! לכן מסביר בעל ה'שיטה מקובצת' שאין כוונת חז"ל להסביר מדוע נברא האדם בצורה כזו, אלא שכוונתם לומר רק מה הם השימושים שאפשר לעשות באיברינו אחרי שכבר נבראנו כך בחכמה הא-לוקית:
4. שיטה מקובצת (ר' בצלאל אשכנזי, המאה ה-16, ישראל), מסכת כתובות דף ה, ב
ושאל מורי יצ"ו קמיצה ואמה לא היו צריכין ליחלק, והיינו משערין אמה כשיעור האורך!? ויש לדחוק לא היה הדבר נאה שיהיו שניים אלו מחוברין והשאר מחולקין...
דכל אחת יש בה צורך להדיוט, ומחכמת הבריאה שהיו מחולקין לצורך העולם, ואף לצורכי גבוה יש צורך בקצת חילוקן.
לגבי האמה רש"י כתב ששתי אמות היו בשושן הבירה. מהי הכוונה? ראשית, נעיר דבר מעניין שהובא בתוספות: הגמרא אומרת ששיעור מקוה הוא ארבעים סאה מכיון שבשיעור זה - שהוא אמה על אמה בגובה שלוש אמות - אדם ממוצע יכול לטבול. ואולם, גובהו של אדם ממוצע אינו שלוש אמות אלא ארבע אמות, ולכן אומרים התוספות שכאשר אדם טובל הגוף שלו תופס נפח, וממילא המים עולים למעלה ומציפים אותו. ואולם, שואלים התוספות, באחד התרגומים של מגילת אסתר, שמשולבים בו דברי אגדה רבים, מוכח שגובהו של אדם הוא שלוש אמות ולא ארבע:
5. תוספות מסכת פסחים דף קט עמוד ב
ברום שלש אמות - ואע"ג דקומת אדם שלש אמות בלא הראש ולכך מצריך בכוכין ארבע אמות בשביל הראש ועובי הדפין במקוה סגי בשלש אמות דכשטובל עולין המים למעלה ומיירי כשהכלי גבוה משלש אמות דאם לא כן כשיכנס יפלו המים למטה ויחסר השיעור ובתרגום (שני פ"ט) דמגילה דחשיב שלש אמות לכל א' קטועי ראש היו.
התרגום שאותו מזכירים התוספות מודפס בתורה שלמה על מגילת אסתר, וזה לשונו:
6. תרגום שני מגילת אסתר ט, יד
ואמר מלכא למתעבדא כדין, ודיטגמא איתפרשת בשושן. המן אצטליב על תלת אמין, פרשנדתא רחיק מניה אמתא חדא. פרשנדתא אצטליב על תלת אמין, דלפון רחיק מניה אמתא חדא. דלפון אצטליב על תלת אמין, אספתא רחיק מניה אמתא חדא. אספתא אצטליב על תלת אמין, פורתא רחיק מניה אמתא חדא. פורתא אצטליב על תלת אמין, אדליא רחיק מניה אמתא חדא. אדליא אצטליב על תלת אמין, פרמשתא רחיק מניה אמתא חדא. פרמשתא אצטליב על תלת אמין, אריסי רחיק מניה אמתא חדא. אריסי אצטליב על תלת אמין, ארידי רחיק מניה אמתא חדא. ארידי אצטליב על תלת אמין, ויזתא רחיק מניה אמתא חדא. ויזתא אצטליב על תלת אמין, די הוא עשיראה, וית עשרתיה בנוי דהמן אצטליבו על צליבא, והות צליבא משקעא בארעה תלת אמין, ובריה הוה רחיק מן ארעא תלת אמין, והוה אורכיה די צליבא ארבעין וארבע אמין, והינון צליבין ברישיה, הרי סכום דכולהון חמשין אמין. ואתא מרדכי וחזאה להמן ולבנוי דצליבין על צליבא, עני מרדכי ואמר להמן: את חשבת למעבד בישתא לעמא בית ישראל, וידע סתימאתא וגליאתא אסיק מחשבתך ברישך. את בעית למקטל יתן ולשציא יתן מן תחות כנפי דאבונן די בשמיא, והשתא עבדינן עמך ולבנך טבתא וצליבנן יתך ובניך תחות כנפך.
תרגום: ויאמר המלך להיעשות כן והדת ניתנה בשושן הבירה. המן נתלה על שלוש אמות, פרשנדתא רחוק ממנו אמה אחת. פרשנדתא נתלה על שלוש אמות, דלפון רחוק ממנו אמה אחת. דלפון נתלה על שלוש אמות, אספתא רחוק ממנו אמה אחת. אספתא נתלה על שלוש אמות, פורתא רחוק ממנו אמה אחת. פורתא נתלה על שלוש אמות, אדליא רחוק ממנו אמה אחת. אדליא נתלה על שלוש אמות, פרמשתא רחוק ממנו אמה אחת. פרמשתא נתלה על שלוש אמות, אריסי רחוק ממנו אמה אחת. אריסי נתלה על שלוש אמות, ארידי רחוק ממנו אמה אחת. ארידי נתלה על שלוש אמות, ויזתא רחוק ממנו אמה אחת. ויזתא, והוא העשירי, נתלה על שלוש אמות. ואת עשרת בני המן תלו על העץ. והיה העץ תקוע בארץ שלוש אמות. ובנו היה רחוק מן הארץ שלוש אמות. ואורך העץ היה ארבעה וארבעים אמה, והם תלויים עליו. הנה מספר כולם חמשים אמה. ויבוא מרדכי וירא את המן ואת בניו תלויים עליו. ויען ויאמר להמן: אתה חשבת לעשות הרע את עם בני ישראל, ויודע הנסתרות והנגלות השיב מחשבתך בראשך. אתה בקשת להרוג אותנו ולהשמידנו מתחת כנפי אבינו שבשמים. ועתה עשינו עמך ועם בניך טוב ותלינו אותך ואת בניך תחת כנפיך.
כמובן שצריך להעיר שבני המן נהרגו כמעט שנה אחרי שהמן כבר היה תלוי על העץ, אבל לפחות ע"פ המדרש הזה כולם היו תלויים ביחד על אותו העץ. (וזו קושיה על שיר הילדים הידוע: "את המן תלו על עץ גבוה את ויזתא על עציץ"...).
אך דברי רש"י על שתי האמות שהיו בשושן הבירה בכלל אינם רומזים לעיר שושן אלא למקום בירושלים שנקרא שער שושן. וזה לשון המשנה במסכת כלים:
7. משנה מסכת כלים פרק יז משנה ט
האמה שאמרו באמה הבינונית. ושתי אמות היה בשושן הבירה, אחת על קרן מזרחית צפונית ואחת על קרן מזרחית דרומית. שעל קרן מזרחית צפונית היתה יתירה על של משה חצי אצבע, שעל קרן מזרחית דרומית היתה יתירה עליה חצי אצבע. נמצאת יתירה על של משה אצבע. ולמה אמרו אחת גדולה ואחת קטנה? אלא שהאומנין נוטלין בקטנה ומחזירין בגדולה כדי שלא יבואו לידי מעילה.
ומסביר הרמב"ם בפירושו למשנה:
8. פירוש המשנה לרמב"ם מסכת כלים פרק יז משנה ט
מרובה הוא השעור באמה בתורה כמו שנתבאר בכלאים ובשבת וערובין וסוכה ומדות. ובינונית, היא אמה בת ששה טפחים, וכל טפח ארבע אצבעות בגודל, והיא אמה של משה כלומר שבה שיער את המשכן. וכבר בארנו בתחלת מדות כי בשער המזרחי משערי הר הבית היתה צורת שושן הבירה ולפיכך קראוהו שער שושן, ועשו כן מפני שעלו משושן כדי שיזכרו מגוריהם בה ולא יחשבו למרוד במלך, ועל אותו השער אמר "ושתי אמות היו בשושן". וכאשר מסכימים עם האמנים לארוג מאה אמות דרך משל במאה דינרין, או לבנות מאה אמה במאה דינרין, נותנין להם מן החוטין או מצרכי הבנין מה שיספיק למאה אמות מן האמות הקטנות, וכאשר מקבל מהם ההקדש מה שעשו מבקש מהם מאה אמות מאמות הגדולות, כדי שלא יהא חשש גזל מן ההקדש ויתחייבו מעילה כפי הכללים שנתבארו במסכת מעילה.
דבר נוסף שקשור לאמה הוא הכריכה של הרצועות של תפילין של יד. כך נפסק ברמב"ם (הלכות תפילין ג, יב), ובשו"ע (או"ח כז, ח). מקור הדברים הוא בגמרא, ע"פ ההסבר שהאצבע הנקראת אצבע צרדה היא האצבע האמצעית. הגמרא דנה בשאלה מהו האורך המינימלי של הרצועה של תפילין של יד, ועונה שהאורך הוא עד האצבע הצרידה. ומספרת הגמרא שרב אחא בר יעקב היה קושר את התפילין ומשלש אותם - ומסביר הרמב"ם שהכוונה שהוא היה כורך שלוש כריכות סביב האצבע, ולכן הוא פוסק לעשות כך:
9. תלמוד בבלי מנחות לה, ב
וכמה שיעורייהו? אמר רמי בר חמא אמר ר"ל: עד אצבע צרדה. רב כהנא מחוי כפוף. רב אשי מחוי פשוט. רבה קטר להו ופשיט ושדי להו. רב אחא בר יעקב קטר להו ומתלית להו. מר בריה דרבנא עביד כדידן.
לאחר שעסקנו בזרת, בקמיצה ובאמה, נעבור לדון באגודל: המלה אגודל אינה מופיעה בתנ"ך, ומקורה הוא בלשון חז"ל. כפי שראינו גם בדברי התוספות, האצבע שהתנ"ך קרא לה בוהן נקראת בלשון חז"ל אגודל. ע"פ האקדמיה ללשון העברית אין שום הבדל בין אצבעות היד והרגל, והשמות של האצבעות בשתי הגפיים הן אותם שמות, אך בימינו מקובל לעשות אבחנה ולומר שהבוהן היא ברגל והאגודל היא ביד:
10. מתוך אתר האקדמיה ללשון העברית
שאלה: אצבעות הרגל – מה שמותיהן? האם יש הבדל בין אגודל לבוהן?
תשובה: כל השמות הנהוגים של אצבעות כף היד יפים גם לאצבעות הרגל, לרבות זוג הנרדפים בוהן ואגודל. זה וזה יפים ליד וגם לרגל, כפי שאפשר ללמוד מן הביטויים 'על בהונות רגליו' לעומת 'עקב בצד אגודל'. המילה בוהן מן המקרא, ואילו אגודל מלשון חכמים. אין במקורותינו בסיס לייחוד השם בוהן לרגל והשם אגודל ליד. ואולם במינוח המקצועי בתחום הביולוגיה והאנטומיה נוצל קיומם של שני המונחים כדי ליצור בידול: אגודל היד ובוהן הרגל.
נושא מעניין נוסף שנידון בפוסקים הוא באיזו אצבע נכון יותר לשים את טבעת הנישואין. הנשים של היום עונדות בדרך כלל את הטבעות על הקמיצה, ואכן באנגלית האצבע הזאת נקראת אצבע הטבעת. אבל בחופה, כידוע, החתן עונד את הטבעת לכלה דוקא על האצבע, ורק אח"כ היא מעבירה את הטבעת לקמיצה. מדוע יש לשים את הטבעת על האצבע?
ובכן, מתברר שפוסקים רבים כתבו לשים את הטבעת דוקא על האמה ולא על האצבע, וכך יש לנהוג ע"פ הקבלה, אבל הבן איש חי כתב שלהלכה יש לנהוג כפי שרוב ישראל נוהגים לענוד את הטבעת על האצבע.
הוא מסביר את הדברים ע"פ תורת הסוד, וננסה לפענח את הדברים ע"פ הבנתנו:
11. רב פעלים (ר' יוסף חיים, המאה ה-19, בגדד) חלק ב - סוד ישרים סימן א
יגיד לי האדון נר"ו בענין הקדושין אם האדם רוצה לקדש בטבעת, באיזה אצבע ילביש אותה לכלה...
ועל שאלה הב' ששאלת בענין הטבעת דקדושין, הנה מצינו בתיקונים תיקונא עשיראה דף כ"ה ע"ב שכתב וז"ל, ובגין דטבעת איהי יו"ד וכו' בה אתקדשת כלה לאעלאה לה באצבעא דילה דאיהו דיוקנא דאות ו' ואתעבידת ז' וכו', וכתב שם המגיה ימי"ן, מכאן ראיה למנהג הספרדים שאין מניחין טבעת הקדושין כי אם בראש אצבע אמה עכ"ל... מפורש יוצא מכל זה שהטבעת דקדושין של איש ואשה צריך להניחה לה באצבע האמצעי הנקרא אמה שהוא היותר גדול וארוך מן שאר האצבעות, והוא אותו שכורכין עליו ג' כריכות דתפילין כנודע, והרב המקובל מהר"ן ז"ל במצת שמורים דף ס"ג ע"ג הביא דברי התיקונים הנז' וז"ל, א"כ נראה מכאן מאחר שאמר וצריך לאעלאה לה באצבע דילה, ופירש הרב זלה"ה שזה האצבע הוא אצבע צרדא הנקרא אמה, ובו הוא סוד הקדושין כנז"ל, לכן ראוי ג"כ לקדש את הכלה דלתתא באצבע צרדא הנקרא אמה עכ"ל.
כותב ה'בן איש חי', אם כן, שע"פ המקובלים יש לשים את הטבעת על אותה אצבע שבה כורכים את התפילין, גם בגלל שהאצבע הזו דומה לאות וי"ו, אבל גם בגלל שהתפילין מסמלים את האירוסין בין ישראל לאביהם שבשמים.
אגב, לעניין הזה יש נפקא מינה גם בכיוון ההפוך: הרב יעקב ברייש נשאל מה יעשה אדם שאין לו אצבע אמצעית לעניין הנחת תפילין, והשואל כתב שנראה לו שנכון לכרוך את הרצועות דוקא על האצבע, מכיון שזו האצבע שעליה מניחים את טבעת הקידושין:
12. חלקת יעקב (ר' יעקב ברייש, המאה ה-20, ציריך) אורח חיים סימן ט
קבלתי יקרת מכתבו בשאלתו יחד עם תשובתו הנאותה, וז"ל במי שנקטעה, רח"ל, אצבע האמצעית מידו השמאלית הנקרא אמה איך לנהוג בכריכת הרצועה של תפילין.
וכת"ה האריך בטוטו"ד בבקיאות וסברא ישרה שיכרוך על אצבע הסמוך לאגודל, כיון דלפי' רש"י אצבע צרדה המבואר במנחות ל"ה ב' הוא האצבע הסמוך לאגודל וכן ברע"ב סוף פ"א דיומא ומדה טובה אינה חוזרת ריקם (כמליצתו) דבני"ד דחסרה אצבע הנקראת אמה יש להדר אחר פירש"י וסייעתי'. ועוד טעם שמביא מכמה מקומות שעפ"י קבלה תקנו לומר בשעת כריכת האצבע הפסוקים של וארשתיך לי, מפני שהענין דומה לקדושין ובשם האר"י זצ"ל לכוין שיקשור השכינה עם בעלה דוגמת הקדושין, ובקדושין מביא הבאה"ט רסי' כ"ז אע"ז בשם תשו' מהר"מ מינץ סי' ק"ט דהחתן יתן טבעת קידושין על האצבע הסמוך לאגודל על יד ימנית, וטעמים שונים לזה בסה"ק, ונהי בתפילין גזה"כ שכורכין על יד כהה וגם נהגו לכרוך ג' פעמים על האצבע האמצעית, בני"ד שאי"א שוב יש להדר עכ"פ לעשות כמנהג הקדושין בטבעת שהיא על אצבע סמוך לאגודל ז"ל בקצרה.
סיבה אחת להעדיף את האצבע היא בגלל שיש דעות שזו היא האצבע צרידה שמופיעה בגמרא, ולא האצבע האמצעית כפי שנפסק להלכה (אם כי הרב ברייש לא כל-כך קיבל את הסברא הזו של השואל בסופו של דבר), והסיבה השניה היא - כפי שאמרנו - כדי שכריכת התפילין תהיה באותה אצבע שבה מקדשים את האשה.
ואולם, בהמשך דברי ה'בן איש חי' הוא מביא פוסקים רבים שכתבו שאין לשים טבעת קידושין על האמה אלא דוקא על האצבע:
מיהו ראיתי להרב יד אהרן, אה"ע סי' כ"ו הגה"ט אות ד' שכתב בשם מהר"ם מינץ, שישים טבעת הקדושין באצבע הסמוך לגודל הנקרא בשם אצבע בסתם, וכתב שכן הוא מנהגם ומנהג כל ספרד אשר שמענו שמעם, ומ"ש מהר"י וילנא ז"ל שישים בראש אצבע הנקרא אמה וכן הוא מנהג הספרדים, זה לא שמענו ולא ראינו בשום מקום שמניחין באמה, אלא מניחין באצבע הסמוך לגודל, וגם הרב הכנה"ג ז"ל מעיד על המנהג לשים הטבעת באצבע הסמוך לגודל הנקרא בשם אצבע בסתם ע"ש, גם הרב החסיד מהר"א מני נר"ו העיד במכתבו על מנהג עה"ק ירושלם תוב"ב בזה"ז להשים הטבעת באצבע הסמוך לגודל.
ועל כן נראה אע"פ שלפי סודן של דברים נראה להניח הטבעת באצבע הנקרא אמה, מאחר שהרבה גדולים העידו על המנהג שהוא באצבע הסמוך לגודל הנקרא אצבע בסתם כן ראוי לנהוג, ובפרט כי עד עתה המנהג בעה"ק ירושלם כן הוא וגם פה עירינו בגדאד כך נוהגים.
מכאן עובר ה'בן איש חי' למצוא הסברים שונים למנהג לשים את הטבעת דוקא על האצבע, חלקם הסברים שמקורם בתורת הסוד, וחלקם מובנים יותר. ששה הסברים הוא נותן לעניין זה:
ברם צריך ליישב המנהג הזה למה נהגו באצבע הסמוך לגודל, וראיתי בקמח סולת דף קל"ב שהביא מספר יסוד התשובה וז"ל, מה שנוהגין לקדש האשה באצבע ולא בשאר אצבעות, לפי כשאתה מתחיל למנות בגודל מן תורת ה' תמימה וכו', אז יבא בכל פעם שם הוי"ה ב"ה על האצבע הסמוך לגודל עד הנחמדים מזהב עכ"ל ע"ש.
כוונת הדברים היא שהפסוקים הללו מחולקים לקבוצה של חמש מלים, כאשר כל פעם המלה השניה היא שם ה', ובסופו של דבר המלה השניה היא "מזהב", ואם אדם מונה את מילות הפסוק על אצבעות ידו הוא מגלה את שם ה' תמיד על האצבע השניה, ובסופו של דבר זו האצבע שעליה ישימו את טבעת הזהב:
13. תהלים פרק יט, ח-יא
תּוֹרַת ה' תְּמִימָה מְשִׁיבַת נָפֶשׁ עֵדוּת ה' נֶאֱמָנָה מַחְכִּימַת פֶּתִי:
פִּקּוּדֵי ה' יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב מִצְוַת ה' בָּרָה מְאִירַת עֵינָיִם:
יִרְאַת ה' טְהוֹרָה עוֹמֶדֶת לָעַד מִשְׁפְּטֵי ה' אֱמֶת צָדְקוּ יַחְדָּו:
הַנֶּחֱמָדִים מִזָּהָב וּמִפַּז רָב וּמְתוּקִים מִדְּבַשׁ וְנֹפֶת צוּפִים:
אבל ה'בן איש חי' אינו מסתפק בתשובה זו והוא נותן עוד שש סיבות לכך שענידת טבעת הקידושין נעשית דוקא על האצבע:
ואנא עבדא נ"ל בס"ד, לתת טעם למנהג זה, דידוע ששם אהו"ה הוא סוד גושפנקא דחתים ביה שמייא וארעא, ונרמז בר"ת את השמים ואת הארץ, והשם הזה הוא בדעת והוא בג' טוב, וידוע מ"ש רבינו האר"י ז"ל בשער טעמי המצות פרשת עקב דף נ' שהשם הזה במילוי יודין כזה אל"ף ה"י וי"ו ה"י עולה מספר אצבע ע"ש, ולכן מאחר ששם זה הוא עצמו סוד גושפנקא דחתים ביה שמייא וארעא, והוא בסוד הדעת, ופשוטו עולה מספר טוב, ולכן הטבעת הזאת הנחתם ונגמר בה הקדושין של איש ואשתו, שהם דוגמת שמייא וארעא כנודע... נותן הטבעת הזאת באצבע הסמוך לגודל הנקרא אצבע בסתם... והנה בזה הטעם שהסברנו בס"ד עם צירוף טעם שכתב בקמח סולת בהזכרת שם הוי"ה ב"ה על האצבע כנז"ל, בזה יובן בס"ד הכתוב מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מה', ודוק היטב.
ועוד נ"ל בס"ד לתת טעם אחר למנהג הנז', שטעם הטבעת באצבע הסמוך לגודל לסימן טוב, והוא כאשר תחבר שתי הידים זו אצל זו שיהיו כסדרן פניהם למטה וגביהן למעלה, דהיינו שיהיו הגודלים סמוכין זל"ז אז אם תמנה הפרקים של האצבעות משמאל לימין יהיה פרק ראשון של אצבע הסמוכה לגודל שביד ימין הוא פרק טוב, וכן אם תמנה מימין לשמאל יהיה פרק ראשון של אצבע הסמוכה לגודל שביד שמאל פרק טוב. וידוע שהחתן צריך להלביש את הטבעת לכלה בפרק ראשון של האצבע לפי סודן של דברים... ובזה יהיה להם סימן טוב בקדושין אלו, ויתקיים בהם מצא אשה מצא טוב.
ועוד נ"ל בס"ד טעם שלישי, כי בהתחברות הידים גודל אצל גודל יהיה אצבע הסמוך לגודל אשר ביד ימין אצבע שביעית, גם תמנה משמאל לימין, וכן אצבע הסמוכה לגודל שביד שמאל תהיה אצבע שביעית, אם תמנה מימין לשמאל, ולכן בה נותן הטבעת של הקדושין לרמוז שאחר הקדושין עושין החופה בשבע ברכות ובשבעה ימים, ועוד נמי נבחרה זו מכל האצבעות מפני שהשביעי נבחר בכל מקום.
ועוד נ"ל בס"ד טעם רביעי למנהג הנז', דידוע מ"ש המפרשים בשם השל"ה ז"ל דאצבעות הידים הם כנגד עשרת הדברות, וא"כ השתא כאשר יתפשטו הידים ויהיו גודל אצל גודל סמוכים זל"ז יתחיל למנות עשרת הדברות על אצבעות הידים של הכלה, ותתחיל למנות משמאל לימין, יען כי החתן בעת שמקדש הכלה הוא עומד לפניה, וימין דידיה כנגד שמאל דידה, וא"כ כאשר יתחיל הוא למנות עשרת הדברות על אצבעות אשתו מוכרח שיתחיל המנין בשמאל שלה ויסיים באצבעות הימין שלה, ואז יהיה הסדר כך, זרת שמאלית כנגד אנכי... ואצבע ימנית כנגד לא תנאף, והשתא בזה מובן בס"ד הטעם שפיר שנותן טבעת הקדושין באצבע ימנית הסמוכה לגודל שהיא כנגד לא תנאף, מפני שעל ידי התחברות זו שמתחבר החתן עם הכלה ע"י הקדושין שניהם יהיו שמורים וקדושים בדבור של לא תנאף, שכיון דנשא אשה אינו מנאף, וגם היא לא תנאף, אלא הם מזדווגים בהיתר זע"ז ע"י קדושין אלו שנותן לה שהוא קונה אותה לו לאשה כדת משה וישראל.
ועוד נ"ל בס"ד טעם חמישי ליישב המנהג שלא בחרו לקדש באצבע הנקראת אמה כמ"ש בתיקונים, אלא בחרו בזו הסמוכה לגודל, מפני שצריך שיראו העדים היטב עת שנותן הטבעת להכלה באצבעה, ולכן בחרו לשים לה הטבעת באצבע זו הסמוכה לגודל שהיא מצד אחד עומדת בפני עצמה ומובדלת מן הגודל שמסויימת ונראית לעיני העדים היטב מצד אחד, ורואים בעיניהם איך הוא מכניס הטבעת בראש האצבע הזאת.
ועוד נ"ל בס"ד טעם ששי לישב המנהג שלא נהגו באצבע הנקראת אמה כאשר מובן מן התיקונים, והוא דאמרו במשנה דיומא פ"א, מכין לפניו באצבע צרדא ואמרו בגמרא שם מאי צרדא, א"ר יהודה צרתא דדא, והגם דרש"י ורע"ב פירשו זו על אצבע הסמוכה לגודל, הנה בתוי"ט הביא מן תוספות דמנחות דצרדא קאי על אצבע הנקרא אמה... ומאחר דצרדא היא מלה נטריקון צרתא דדא ברחי העולם מליתן הקדושין לאשה באצבע הנקרא עליה שם צרה, דאמרו לא מסמנא מלתא שלא יזכר ולא יפקד שם צרה בקדושי אשה, שלא יהיה לאשה זו צרה בצידה ח"ו. איך שיהיה מנהג ישראל תורה ואין לשנות.
