הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
 

ביאור הביטוי: חכמים אומרים כתנא קמא

[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה]

מנחות יב ע"א

".. אמר רבי יהודה, זה הכלל: אם מחשבת הזמן קדמה למחשבת המקום - פיגול וחייבין עליו כרת, אם מחשבת המקום קדמה למחשבת הזמן - פסול ואין בו כרת; וחכמים אומרים: זה וזה פסול ואין בו כרת..."

1.
במשנה מופיעה שיטה ראשונה "סתמית". אחר כך רבי יהודה חולק, ואחר כך דעת חכמים, שסוברים כדעה הראשונה.

1.1
פעמים רבות בש"ס במקרים כאלה הגמרא שואלת, לדוגמא: "חכמים היינו תנא קמא...". כלומר, מה ההבדל בין שתי השיטות הדומות.

1.2
ובדרך כלל בש"ס, הגמרא מוצאת איזושהי נקודה שלגביה יש הבדל בין שתי הדעות, למרות שעל פניהן הן נראות שוות.

2.
ובסוגייתנו:
תוספות מסכת מנחות דף יב עמוד א:

וחכמים אומרים אחד זה ואחד זה פסול ואין בו כרת -
וא"ת היינו תנא קמא

תוס' מקשה בדומה לאמור לעיל בסעיף 1.

2.1
ועונה:

ויש לומר דאתא למסתם כוותיה דכי האי גוונא משני בפ' המפלת (נדה ל:).

"חכמים" הובאו כדי "לסתום" - לקבוע שדעת תנא קמא ודעת חכמים הזהה היא "סתם משנה". וכנראה שתוס' מתכוון לומר, שלכן הלכה כדעתם.

3.
ובספר "בן ימין ישראל" מקשה שהדוגמא של תוס' ממסכת נדה אינה ראיה. שם מדובר שלדעת רבי ישמעאל – דעת היחיד – יש ראיה מפסוק ולכן יש סברא לומר שהלכה כמותו גם לעומת חכמים [בניגוד לכלל של "יחיד ורבים – הלכה כרבים"].
לכן שם כתב "למסתמא רישא כרבנן". אבל בסוגייתנו ברור שהלכה או כתנא קמא - כדעה הסתומה שבעצמה נחשבת כרבים, או כחכמים עצמם שהם רבים לעומת רבי יהודה.

4.
יד מלאכי כללי התלמוד כלל תו:

"... וראיה מפורשת דגם במשנה יש לומר כן [ ש"חכמים" במשנה לפעמים היא דעת יחיד ונכתב "חכמים" לומר שכך הלכה] מלבד הראיה שכתבנו מההיא דאותו ואת בנו עוד זאת ראיה מסוגיא דהמפלת [דף] ל' ב' דקאמר חכמים היינו ת"ק וכי תימא למסתמא רישא כדרבנן ויחיד ורבים הלכה כרבים פשיטא מהו דתימא מסתברא טעמיה דרבי ישמעאל דקמסייעי ליה קראי קמל"ן ופירש"י שם קמל"ן מדקמהדר רבי ושנאו בלשון חכמים ש"מ דהלכה כסתם ראשון ואעפ"י שמחלוקת רבי ישמעאל בצדו עד כאן, וע"ע בדברי הרי"ף סוף פרק אלו עוברין אמתניתין דשיאור ישרף וכו' ומעתה אימא וודאי דהיכא דקאמר תלמודא אמתני' מאן חכמים ר"פ אין הכוונה לסתור דהכא לא קי"ל הכי ולא ניחוש הכא למאי דאפקה ר' בלשון חכמים אלא אדרבא לאלומי כללא אתא ולומר דהגם שתמצא דסברא זו סברא יחידאה היא כוותיה קי"ל דלהכי אפקה רבי בלשון חכמים.
והנה מסוגיא זו אתה למד דלפעמים היכא דמסתברא טעמיה דאותו יחיד המוזכר במתני' הלכה כמותו ואף היכא דפליגי חכמים עליה השנויים במשנה בלשון חכמים דהא חזינן דאיצטריך רבי למהדר ולמימר סברת ת"ק בלשון חכמים כי היכא דלא נימא דהלכתא כוותיה דרבי ישמעאל ולא סגי ליה במה ששנה לנו סברת בר פלוגתיה..."

על פי דבריו כנראה צריך לומר - לגבי סוגייתנו - שיש כנראה נימוק הגיוני שמסייע דווקא לרבי יהודה במשנתנו, ולכן רבי יהודה הנשיא כתב בסוף המשנה "וחכמים אומרים..." כדי להכריע בכל זאת שהלכה כמותם.

5.
אבל בכל המקרים הללו נשארת השאלה: הרי הדעה הראשונה מיותרת.

6.
אולי יש ליישב – בסוגייתנו – שהדעה הראשונה הינה מפורטת מאד, ודעת חכמים נאמרה באופן עקרוני וכללי ואי אפשר היה ללמוד ממנה את פרטי הדינים.

7.
ויותר נראה לומר: נוסח המשנה עד דעת חכמים היתה משנה עתיקה שהיתה לפני עיניו של רבי יהודה הנשיא. וכאשר רבי יהודה הנשיא רצה להכריע כדעת הראשונה [מפני שלרבי יהודה כנראה יש סברא טובה יותר] הרי שרבי יהודה הנשיא הוסיף את דעת חכמים לומר, שהלכה כמותם. וזאת, על פי הכלל "משנה ראשונה לא זזה ממקומה".