סקר
מסכת ערכין לעומת זבחים-מנחות-חולין -בכורות:
הקלה משמעותית
קשה באותה מידה
יותר קשה!
לא יודע


 

שלמות חיצונית מול פנימית / הרב דוב ברקוביץ

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון

  

הדיון על מקור איסור הבאת קורבן מבהמה שהיא טרפה הוא דרמה אינטלקטואלית המבהירה את הפער המהותי בין המקדש לחולין, ובין אמוראי בבל למי שראו את המקדש על מכונו. פתיחה למסכת מנחות


לעומת מסכת זבחים שהתאפיינה בקבצים של מדרשי פסוקים, פתיחת מסכת מנחות מחזירה אותנו לסוגיות מובנות, שעל אף מורכבותן, יש בהן עריכה החושפת מגמות עומק בבירור ההלכתי והאגדתי.

דוגמה מעניינת לכך היא הדיון המפותל (דף ו) העוסק באחד היסודות המרכזיים בסדר קדשים: ההבדל העקרוני בין מערכת איסורי אכילה בשולחן האדם (מסכת חולין) ובין מערכת איסורי ההקרבה לשולחן ה' במקדש (מסכתות זבחים ומנחות).

הגמרא דנה במה שנראה כפרט צדדי באיסור הבאת בהמה טרפה כקורבן. ההלכה ברורה - בהמה טרפה אסורה כקורבן; אך מהו המקור לאיסור? בעצם גם זה אינו מיקוד הנקודה שהעסיקה את חכמי בבל. מדרש מפורש הסיק הלכה זו מפתיחת ספר ויקרא. שם מוזכר פעמיים שמותר להביא קורבן "מן הבקר" - ולמה פעמיים? כדי ללמד שקורבן חייב לבוא מבהמה שאפשר לכנות אותה בשם "בקר", בהמה שלמה, ללא פגמים שגורמים ל"טרפות".

קיימת הצעה חלופית ללמוד איסור טרפה במקדש מקל וחומר. אין להביא בהמה בעלת "מום", שבורת יד או רגל למשל, כקורבן. איסור זה דומה לאיסור טרפה; בשניהם הפסול הוא פגיעה בשלמות הגוף. והנה הקל וחומר: איסור בעל מים קל מאיסור טרפה, שהרי אין איסור "בעל מום" בבהמת חולין ואיסור טרפה תקף בה. אם קיים איסור בעל מום (הקל) בהבאת קורבן, על אחת כמה וכמה יחול בה איסור טרפה (החמור)!

זה מה שהעסיק את אמוראי בבל לדורותיהם: למה הושמט ה"קל וחומר" כבסיס לאיסור טרפה במקדש והועדף המדרש של "מן הבקר"? מדוע ההשוואה לאכילת החול לא הייתה טובה דיה?

הגמרא מציעה עשר הצעות שמטרתן לחשוף את חולשת הקל וחומר, ושוללת אותן אחת לאחת. שורת הניסיונות להפריך את הקל וחומר, ושלילתן, נראית כמהלך שאינו מוביל לשום מקום. ואנו הלומדים משתאים – האם הדיון הזה הנו בעל תוכן עקרוני? שמא הוא רק תיעוד היסטורי של הלימוד בישיבות בבל או פלפול תלמודי לשמה? האם הדיון מלמד על מהות האיסור של טרפה במקדש?

ועוד: לשם מה מובא עניין זה במסכת מנחות – בסוגיה הראשונה המעצבת מושגי שורש למסכת - ולא בסוגיות טרפה במסכת חולין או בדיני קורבן במסכת זבחים?
 

הפתיחה: ניתוק

מסתבר שלאחר מאמץ מסוים אפשר לגלות רזי תורה בדיון באיסור טרפה במקדש. כדי לפתוח שער לטמון בו, יש לעמוד על הקשרו בפתיחת המסכת.

אסכם זאת בקיצור: כל המנחות (קורבן המובא מסולת מנופה) חייבות לעבור את השלבים הבאים: קמיצה – איסוף סולת בשלוש אצבעות אמצעיות קמוצות של כהן, הכנסת הסולת לכלי שרת, הולכתה למזבח והקטרה. תהליך זה דומה, עם שינויים מסוימים, לעבודת קורבן הבהמה: שחיטה, קבלת הדם, הולכה וזריקה על המזבח. על רקע זה המשנה הראשונה במסכת מנחות זהה לפתיחת מסכת זבחים. פתיחת מסכת זבחים: "כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן (במחשבה לשם קורבן אחר) כשרים (להקרבה למזבח), אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה חוץ מ...". מסכת מנחות פותחת ב"כל המנחות שנקמצו שלא לשמן כשרים, אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה חוץ מ..." – מה שמלמד שהמוקרב מסולת נחשב כקורבן כמו המוקרב מהבהמה.

הגמרא מציינת שיטת של רבי שמעון, השונה מדעת המשנה - "כל המנחות שנקמצו שלא לשמן כשרות, ועלו לבעלים לשם חובה". רבי שמעון טוען שאפשר להבחין בין סוגי המנחות על פי צורת הכנתן, והמחשבה עצמה אינה הקובעת. אמנם כולן חייבות להיות מצה, אבל חלקן בלולות בשמן וחלקן לא; חלקן מטוגנות במחבת, וחלקן בסיר עמוק – מרחשת, רקות כחלות. גם אם כהן לא מדייק במחשבתו בשעת הקמיצה, זהותה של המנחה ידועה תמיד לפי צורת הכנתה. "אבל בזבחים אינו כן – שחיטה אחת לכולן, וזריקה אחת לכולן, וקבלה אחת לכולן". בקורבן בהמה המחשבה היא המבחינה בין קורבן לקורבן, היות שאין להבחין ביניהם על פי צורת הכנתן להקרבה.

מה הייתה כוונת רשב"י? האם לדעתו מנחות אינן נחשבות כקרבנות? הגמרא מביאה ברייתא שבה רשב"י משווה בין מנחות לקרבנות בהמה! בעקבות כך מוצעים שלושה הסברים של דוברים מרכזיים בתלמוד הבבלי – רבה, רבא ורב אשי – להבחנה בין זבחים למנחות. לא אפרט אותם. באופן חריג, במקום לקבוע העדפה של אחת מהגישות, מסקנת הגמרא היא שאף אחת מהגישות אינה מסבירה כיאות את רשב"י! טענה זו הולכת ומתבהרת בסדרה של קושיות המקעקעות את שלושת ההסברים, אחד אחר השני. היא נאמרת במפורש על ידי רבי אושעיא (דף ד) המתייחס לכושר השכנוע של שלושת הגישות: "כלום הגענו לסוף דעתו של רבי שמעון?" כוונתה של שיטת רשב"י החולקת על המשנה תישאר עמומה ובלתי ידועה.

מטרת פתיחה מדהימה זו למסכת היא להצביע בריש גלי על הניתוק שחל בהבנת יסודות העבודה במקדש בין תקופת רשב"י, החי בארץ ישראל כמאה שנה לאחר החורבן, ובין תקופת אמוראי בבל שחיו כמאה חמישים שנה אחריו. דא עקא, המעיין בסוגיה חש בבירור שבמעבר הדורות מרבה לרבא, ומרבא לרב אשי ההסברים נעשים תלושים ומנותקים מהכוונה המקורית של רשב"י ככל שהזמן עובר.
 

המקדש אינו חומר

ומה יש לדיון על שורש האיסור של הבאת טרפה למקדש (מדרש "מן הבקר" או קל וחומר מאיסור "בעל מום") ללמד על הסתום בדברי רשב"י?

כאמור, הגמרא מציעה עשר הצעות שמטרתן לחשוף את חולשת הקל וחומר. ניסיונות אלו חולשים על תחומים שונים – חֵלב ודם, מליקת קורבן עוף במקדש, מנחת העומר, פיטום הקטורת, יבולי שנת שמיטה, שבת, כלאיים ועוד.

בכל המקרים מתנהל הניסיון להפריך את הקל וחומר בצורה דומה. קיימות שתי הנחות יסוד במבנה של הקל וחומר – ראשית, איסורי אכילת בשר חולין ואיסורי הקרבה למזבח נמצאים ברצף אחד מבחינת תכניהם – אפשר לגזור הלכות מאיסור לרעהו; שנית, איסורי חולין קלים מאיסורי הקרבה למזבח – אם טרפה אסורה בשולחן האדם, על אחת כמה וכמה שתהיה אסורה על שולחן ה'! הניסיונות להפריך את הקל וחומר מתקיפים את ההנחה השנייה – במצוות רבות התקפות גם מחוץ לבית המקדש וגם בתוכו, יש הקלה יחסית דווקא במקדש לעומת החמרה מחוצה לו.

למשל, אפשר להתיר מלאכה בשבת מחוץ למקדש רק משום פיקוח נפש. בבית המקדש, לעומת זאת, "הודחה" השבת מפני חובת הבאת קרבנות התמידים והמוספים. אסור לאדם מן השורה ללבוש בגד העשוי מצמר ופשתים (שעטנז), אבל הכהנים בעבודתם לבשו בגדים כאלו. גם אכילת חלב ודם, האסורה בבשר חולין, מותרת ומרכזית בעבודת המקדש.
 

האחרות של המקדש

ועדיין, כל ניסיונות ההפרכה של הקל וחומר עולים על מוקש ונופלים – עד שלאחר עמוד וחצי של דיון מציעה הגמרא שאין להסיק מ"בעל מום" ל"טרפה" כלל ועיקר. המערכות שונות מיסודן: ה"מומים" הפוסלים קורבן ניכרים לעין ואילו ישנן "טרפות" בהן הפגיעות בגוף הבהמה מוסתרות לעין...

מהי המטרה של הדיון המתפתל הזה?

הטענה העיקרית שכנגד ניסיונות אלו מכונה "מצווה היא" או "מצווה בכך". כלומר, אי אפשר להסיק לגבי היחס שבין תקפות איסורים במקדש (הקל יחסית) ובין תקפות האיסורים בבשר חולין (החמורים) מהמקרים הללו. בכל אחד מהם קיימת חובה לקיים מצווה בצורה מסוימת, ומחייבת, כך ולא אחרת. אי אפשר, למשל, להקריב קורבן תמיד של שבת ביום אחר, ואי אפשר להפסיק את "תמידיות" העבודה במקדש. אין חלופה לקיום ה"מצווה" בדרך זו. על כן יש לראות אותה כ"חד פעמי" ולא כמודל למצוות אחרות.

על אף שבצורה זו הגמרא מגינה על ההנחה השנייה של הקל וחומר ובכך מחזירה אותו למעמדו האיתן, טענת "מצווה היא" מקעקעת למעשה את ההנחה הראשונה, החשובה יותר. בבסיס הטענה יש הנחה שאין כל רצף בין הפרמטרים הקובעים איסורי אכילה בחולין ובין אלו הקובעים איסורי הקרבה למזבח – גם כשמדובר באותו איסור עצמו. מקום השכינה הוא שונה, "אחר" במהותו. למשל, יישומה של מצוות השבת הבאה לקבוע את זכירת בריאת העולם שונה בשוק ובשדה, מוקד יצירתיות האדם, מיישומה במקום שבו השכינה אינה בהסתר אלא בגילוי, בהנכחה. כך גם באיסור כלאיים הבא לחייב את האדם להכיר בשורש החיות שבמינים שונים שבטבע, שבו יסוד האחדות ביש מוסתר בגוון המדהים של ברכת החיים.

ביטול הנחת הרצף בין איסורי בשר חולין ובין איסורי ההקרבה היא עיקר מטרת הדיון. דבר זה נאמר בגלוי על ידי רב אשי עצמו. איסור "בעל מום" הנו ייחודי למקדש – הוא ממש מסמל את הייחודיות הזו. על כן טוען רב אשי שאין קיום קל וחומר המעמיד יחד איסור בעל מום ואיסור טרפה, על אף ששניהם תקפים במקדש. חובת השלמות הגופנית אינה חלה במקדש רק בקרבנות – כהן בעל מום פסול לעבודה. לעומת זאת, אין איסור בעל מום באדם האוכל חולין – ההצעה עצמה נראית אבסורדית!

שורש ההבחנה נראה פשוט – החובה לשלמות פיזית שייכת רק במקדש. שם היא מביעה את הכבוד המיוחד המתחייב במקום השכינה, והיא אף משקפת את השלמות המתגלה שם. אם כן, אין להשוות מצווה הקובעת סדרי עבודה במקום של גילוי השלמות למצווה מתחומי החיים "הרגילים" מחוץ למקדש.

על רקע דברים אלו באה, סוף כל סוף, ההפרכה "הרשמית" לקל וחומר. המומים הפוסלים במקדש הם מומים הנראים לעין – כלומר, השלמות הנדרשת במקדש היא זו הגלויה לעין; המומים הפוסלים באיסורי טרפה הנם גם פנימיים, מוסתרים לעין. אין לקשר בין שתי המערכות. ועוד, וזה העיקר, הפער בין מערכות ההלכה במקדש ומחוצה לו קיים באיסור טרפה עצמו; גם אם הן שתי מערכות שונות. בהמה שהייתה שלמה בזמן השחיטה ונטרפה בין השחיטה להקרבתה למזבח, פסולה להקרבה – על אף שהשחיטה הספיקה להתירה לאכילת חולין. אם כן, הטריפה מחללת את המזבח באופן מיוחד, לא בגלל שאיסור טרפה פוסל בהמה לעלות על שולחן האדם.

מצד עין האדם הפוקד את המקדש, שלמות המקום משתקפת בשלמות החיצונית של הכהן ושל הקורבן, שלמות הנראית לעין. מצד השכינה, גם הפסולים שלא נראים לעין, הפנימיים והמוסתרים, גלויים וידועים, ועל כן פוגעים בשולחן ה'.

ומי הוא המסוגל להביט לשורשי ההלכות המשקפות את ראיית השכינה במסתרים – רק מי שהיה שם או מי שחי בקרבת זמן אל אלו שהיו שם. זהו שורש הניתוק של שלושת אמוראי בבל הגדולים מדברי רבי שמעון.

ומהו שורש איסור הטרפה בחולין? נחכה עד שנגיע למסכת חולין.



עיצוב: אפרת נוילנדר | תיכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר