הרב דוד כוכב
חידושים וביאורים

מידי דהוה אמראות נגעים

מנחות ו ע"ב

"זר נמי אשכחן לה הכשירא בשחיטה!
- שחיטה לאו עבודה היא.
ולא? והא"ר זירא אמר רב: שחיטת פרה בזר - פסולה, ואמר רב עלה: אלעזר וחוקה כתיב בה!
- שאני פרה, דקדשי בדק הבית היא".

פירש רש"י:
"שאני פרה - דטעמא דשחיטה פסולה בזר לאו דעבודה היא דהא קדשי בדק הבית דלא שייכא בהו עבודה אלא גזירת הכתוב היא דזר פסול בה".
פירוש דבריו, שאין לפרש את המילים "דקדשי בדק הבית היא" כפשטותם – משום שהיא קדשי בדק הבית, שהרי אין סיבה להצריך קדשי בדק הבית שחיטה בכהן דוקא. לכן פירש רש"י שמשמעות "דקדשי בדק הבית היא" – שמכך שהפרה היא קדשי בדק הבית יש רק ראיה שלא ניתן לראות את שחיטתה כעבודה.

וממשיכה הגמרא ומקשה:
"ולאו כל דכן הוא? קדשי בדק הבית בעו כהונה, קדשי מזבח לא בעו כהונה?".
פירוש,
לא ניתן לומר שלא קיימת חובת שחיטה בכהן בקדשי מזבח, שכן כיון שמצאנו חובת שחיטה בכהן בקדשי בדק הבית, כל שכן שקיימת חובה עקרונית כזו גם בקדשי מזבח.
ומתרצת הגמרא:
"אמר רב שישא בריה דרב אידי: מידי דהוה אמראות נגעים, דלאו עבודה נינהו ובעי כהונה".

והקשה בחידושי הרשב"א [המיוחסים לו]:
"יש לתמוה על סוגיה זו, שמאחר שאמר שאני פרה דקדשי בדק הבית היא ולא שייכא בה עבודה איך ישיב לו ולאו כל דכן הוא... ומאחר דר"ל דהטעם לא הוי משום דחשובה עבודה בקדשי בדק הבית, מה הועיל לו כשהשיב לו מידי דהוה אמראות נגעים יותר מתחלה?".
כלומר, מה מוסיפה הדוגמה ממראות נגעים יותר ממה שידענו לפני כן, הלא כבר טעננו שעניין פרה אינו עניין לעבודה, ואם עדיין מקשה הגמרא שקיים קל וחומר, קל וחומר זה נכון גם לגבי מראות נגעים!

ובסוף תירוצו כתב:
"ומה שהצריכו הכתוב לאו מטעם עבודה היא, כיון דלא שייכא בהו עבודה, אלא הצריכו מפני שיש כמה דברים שאינם עבודה והצריך שם כהן כמו מראות נגעים".

ועדיין הדברים צריכים ביאור. ונראה לפרש כך:
הגמרא אמרה שבבקדשי בדק הבית אין עבודה. על כך השיבה הגמרא, כיון שיש חשיבות בשחיטה בכהן דוקא, קל וחומר שחשיבות זו נזקקת לקדשי מזבח!
על כך תירץ רב שישא בריה דרב אידי, שאין שחיטת הפרה בידי הכהן עניין של חשיבות כלל. אדרבה:
הפרה אינה קריבה כקרבנות; אלא נשרפת! כמעשה העולים שנטמאו!
לא בקדש; אלא דוקא מחוץ למחנה!
והשורפהּ אינו אוכל בקדשים, ככהנים המקריבים; אלא דוקא נטמא!
אין זאת אלא שפעולת הכהן בפרה אינה דומה כלל להקרבה לגבוה, אלא שזו דוקא הרחקה מטומאה, ממש כפעולת הכהן במראות נגעים.
ואין ללמוד מזה קל וחומר לקדשים, שכן אינו עניין דומה כלל.

ואמרו במדרשים:
"מפני מה כל הקרבנות באין זכרים וזו באה נקיבה, אמר רבי אייבו: משל לבן שפחה שטינף בפלטין של מלך, אמר המלך תבוא אמו ותקנח את הצואה בחיקה, כך אמר הקדוש ברוך הוא תבוא פרה ותכפר על מעשה העגל".
שריפת הפרה אינה הקרבה לפני ה', אלא שריפה לביעור טינופת העגל וטומאת המת.
ודומה לה עריפת העגלה, הבאה לבער שפך דם נקי בקרב ישראל.